לכידות ועקיבות

לכידות ועקיבות
הפוסט של היום עוסק בלכידות ובעקיבות של הסורות בקוראן אחת עם השנייה ואני אנסה לתת לכם מספר דוגמאות כדי להראות כיצד העקיבות הזאת נשמרת.
הפעם היחידה בקוראן שבה סיפורו של אדם (עליו השלום) מופיע פעמיים אחד אחרי השני היא בסורת אל איסראא' (הסורה ה- 17 בקוראן) ובסורת אל כאהף (הסורה ה-18 בקוראן). סיפורו של אדם עליו השלום מוזכר בעוד בכמה וכמה סורות בקוראן – כמו למשל בסורת אל אעראף או בסורת אל בק'רה – אבל רק בשני הסורות הללו הוא מוזכר בעקיבות באמצע כל אחת מהן.

הסיפור בשתי הסורות מתחיל באופן דומה:

وَإِذْ قُلْنَا لِلْمَلَائِكَةِ اسْجُدُوا لِآدَمَ فَسَجَدُوا إِلَّا إِبْلِيسَ…
"וכאשר אמרנו למלאכים: השתחוו לאדם! והם השתחוו פרט לאיבליס…" ( אל איסראא' 17:61 , אל כאהף 18:50).

השוני בא לידי ביטוי בהמשך של כל איה.

בסורת אל איסראא' (הידועה גם בשם "סורת בני ישראל") מופיעה התגובה של איבליס שאומר:

أَأَسْجُدُ لِمَنْ خَلَقْتَ طِينً
"האם אשתחווה למי שבראת מטין?!"

ובסורת אל כאהף מופיע תיאורו של איבליס (השטן):

كَانَ مِنَ الْجِنِّ فَفَسَقَ عَنْ أَمْرِ رَبِّهِ
"היה מן השדים ועבר על צו ריבונו…"

כמו כן, בשתי הסורות יש פנייה לקבוצה ספציפית,
סורת אל איסראא' מתחילה בהזכרת בני ישראל:

وَقَضَيْنَا إِلَىٰ بَنِي إِسْرَائِيلَ فِي الْكِتَابِ لَتُفْسِدُنَّ فِي الْأَرْضِ مَرَّتَيْنِ وَلَتَعْلُنَّ عُلُوًّا كَبِيرًا﴿٤﴾

"ומסרנו אל בני ישראל בספר לאמור: פעמיים תחמסו את הארץ ותתנשאו התנשאות כבירה" (סורת אל איסראא' – 17, איה 4 )

וסורת אל כאהף מזכירה את הנוצרים:

وَيُنْذِرَ الَّذِينَ قَالُوا اتَّخَذَ اللَّهُ وَلَدًا﴿٤﴾

"ולמען יזהיר את אלו האומרים: 'לקח לו אללה בן'" (סורת אל כאהף – 18, איה 4 ).

ובכן, סיפור בריאתו של אדם היה ידוע גם לנוצרים וגם ליהודים בני תקופתו של הנביא מוחמד. וכפי שראינו, הסיפור מוזכר בשתי הסורות אחד אחרי השני. אבל הבעיה התיאולוגית שהייתה ליהודים לגבי הסיפור הזה הייתה שונה מהבעיה התיאולוגית של הנוצרים. כלומר הקושי של כל קבוצה להגיע לאמונה נבע מסיבה אחרת.

את הבעיה של היהודים בני תקופתו של מוחמד ניתן לסכם במילה אחת- יהירות. רובם פשוט לא יכלו לקבל נביא ערבי שלא היה משלהם. לכן החלק שמוזכר בסורה 17 מזכיר את דברי היהירות של איבליס (השטן) שאומר: "האם אשתחווה למי שבראת מטין?!" השיעור החשוב שהם שוכחים הוא שאיבליס הפך לאיבליס רק בעקבות יהירותו.

לעומתם, הנוצרים שהנביא מוחמד פגש היו בדרך כלל צנועים ולא יהירים. כאשר באה אליו למשל המשלחת של נג'ראן מתימן, הם התיישבו לידו והחלו להתווכח איתו על חילוקי הדעות שיש בין שתי האמונות בצורה הוגנת. אז מה הייתה הבעיה של הנוצרים לגבי הסיפור הזה? הם טענו שאיבליס לא היה מהשדים אלא מהמלאכים. זהו עניין שחוזר על עצמו הרבה פעמים באמונה הנוצרית- הם לקחו עניינים בסיסיים באמונה והם בלבלו אותם או עיוותו אותם (כמו למשל שאללה הוא שלוש באחד). השגיאה התיאולוגית שהם עשו הייתה בכך שהם טענו כי איבליס היה מלאך שנפל, אבל אללה (סובחאנהו ותעלה) מבהיר להם שהוא: "…היה מן השדים…", כלומר הוא אמר לנוצרים את מה שהם צריכים לשמוע. אבל אללה (סובחאנהו ותעלה) לא מפסיק שם והוא מוסיף עוד דבר חשוב למשפט. לאחר עלייתו של ישוע (הנביא עיסא) עליו השלום לשמיים, הנוצרים הגיעו להסכמה כי הם הולכים לזנוח את החוקים של הנביא משה עליו השלום. אבל האם ישוע עליו השלום זנח בחייו את החוקים של משה? התשובה לכך היא לא! לכן, מכיוון שהם זנחו את החוק, אללה (סובחאנהו ותעלה) מזכיר להם שאיבלס הפך לכזה מכיוון שהוא "עבר על צו ריבונו". וזה מה שחשוב שהנוצרים ישמעו ביחס לסיפור הזה.

אם כן אנחנו יכולים לראות כי למרות שהאיאת מתחילות בצורה זהה בשתי הסורות, הסיום של כל אחת מהן מופנה כתגובה לקהל שאליו פונה הסורה.

***

שתי הסורות הללו קשורות בצורה יפה גם במובנים נוספים:

ראשית, על ידי הדיכּר (ההזכרה) של אללה, הנביא מוחמד והנביא משה.

הזכרת אללה-
סורת אל איסראא' מתחילה בביטוי: סֻובְּחַאנַ אלַּדִ'י "ישתבח שמו של…". וסורת אל כאהף מתחילה בביטוי: אַלְחַמְדולילּהִ אלַּדִ'י "התהילה לאללה אשר…". אתם יכולים ללחוץ על המילים כדי לקרוא על הפוסטים שכתבתי על הביטויים הללו בעבר.

הזכרת הנביא מוחמד עליו השלום-
בסורת אל איסראא', אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר:

سُبْحَانَ الَّذِي أَسْرَىٰ بِعَبْدِهِ لَيْلًا مِّنَ الْمَسْجِدِ الْحَرَامِ إِلَى الْمَسْجِدِ الْأَقْصَى

الَّذِي بَارَكْنَا حَوْلَهُ لِنُرِيَهُ مِنْ آيَاتِنَا…﴿١﴾

"ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון, אשר נתנו ברכתנו על סביבתיו, למען נראה לו מאותותינו…" (סורת אל איסראא' – 17, איה 1 ).

ובסורת אל כאהף אללה (סובחאנהו ותעלה) אומר:

الْحَمْدُ لِلَّهِ الَّذِي أَنزَلَ عَلَىٰ عَبْدِهِ الْكِتَابَ…﴿١﴾

"השבח לאללה אשר הוריד על עבדו את הספר…" (סורת אל כאהף – 18, איה 1 ).

כלומר בסורה 17, העבד של אללה נלקח באמצע הלילה למעלה כדי לקבל ממנו את האותות. ובסורה 18, הספר נשלח למטה על העבד של אללה כדי להביא לו את ההתגלות.

הזכרת הנביא משה עליו השלום-
בשתי הסורות יש תזכורת מחייו של הנביא משה עליו השלום. סורה אחת מזכירה את חייו הציבוריים והסורה השנייה מזכירה את חייו הפרטיים. היהודים העריכו יותר את חייו הציבוריים של משה, לכן סיפור הצלת בני ישראל מידי פרעה מוזכר בסורה שפונה אליהם (סורת אל איסראא'). הנוצרים לעומתם מעריכים יותר את חייהם הפרטיים ולכן הסיפור שמוזכר אודות משה בסורה שפונה אליהם (סורת אל כאהף) הוא סיפור מסעו הרוחני של משה בחיפוש אחר ידע וחוכמה. זהו הסיפור שהם יעריכו יותר וזהו הסיפור שהם היו צריכים לשמוע.

שנית, על ידי הבהרת המושג של התווחיד (אמונת הייחוד).

כיצד אנו נוכחים לדעת על אללה? על ידי שמותיו ותכונותיו, על ידי הבריאה ועל ידי ההתגלות שהוא נותן לשליחיו.
האיה הלפני אחרונה בסורת אל איסראא' נותנת לנו את האמצעי הראשון לדעת על אללה:

قُلِ ادْعُوا اللَّهَ أَوِ ادْعُوا الرَّحْمَـٰنَ أَيًّا مَا تَدْعُوا فَلَهُ الْأَسْمَاءُ الْحُسْنَىٰ…﴿١١٠﴾

"אמור: 'קראו בתפילה לאללה או קראו בתפילה לרחמן, בכל שם שתקראו [הרי] לו כל השמות הנאים'" (סורת אל איסראא' – 17, איה 110 ).

והאיה הלפני אחרונה בסורת אל כאהף נותנת לנו את האמצעי השני והשלישי לדעת על אללה:

قُلْ لَوْ كَانَ الْبَحْرُ مِدَادًا لِكَلِمَاتِ رَبِّي لَنَفِدَ الْبَحْرُ قَبْلَ أَنْ تَنْفَدَ كَلِمَاتُ رَبِّي

وَلَوْ جِئْنَا بِمِثْلِهِ مَدَدًا﴿١٠٩﴾

"אמור: אילו היה הים דיו לדברי ריבוני, מיד היה הים אוזל בטרם אזלו דברי ריבוני, ואפילו אם היינו מוסיפים עוד ים כמוהו לעזרה" (סורת אל כאהף – 18, איה 109 ).

כפי שהזכרתי כבר בפוסט אחר, המפרשים הסבירו כי ישנם שני סוגי "מילים של אללה" (כאלימאת):
1. ההתגלות היא במילים של אללה.
2. כל הבריאה הם המילים של אללה. מספיק שיאמר "היה" ויהיה (כֻּון פַיַכּון) .
בסורה הראשונה אם כן, מוזכרים השמות של אללה. ובסורה השנייה מוזכרת הבריאה שלו וההתגלויות.

שלישית, על ידי הבהרת המושג של שִירְכּ (עשיית שותפים לאללה).

אם כאשר נוכחים לדעת את אללה משיגים את התווחיד אז ההפך של התווחיד הוא השירכּ. האיה האחרונה בכל סורה, מתייחסות להוקעה של השירכּ. ואם בוחנים אותן מקרוב, מבינים שמדובר בשני סוגים שונים של הוקעת השירכּ. במילים פשוטות, ישנם שני דרכים לעשות לעשיית שירכּ: הראשונה היא כאשר אנחנו מאדירים ומהללים כל דבר מהבריאה, מעבר למעמד שבו הוא צריך להיות. השנייה היא כאשר אנחנו מורדים מערכו של אללה הבורא ומייחסים לו דברים שפחותים ממה שמגיע לו. כלומר אדם עושה שירכ כאשר הוא מעלה יותר מהראוי למישהו או משהו מהבריאה או כאשר הוא מוריד ממה שראוי לבורא.

סורת אל איסראא' מסתיימת כך:

وَقُلِ الْحَمْدُ لِلَّهِ الَّذِي لَمْ يَتَّخِذْ وَلَدًا وَلَمْ يَكُنْ لَهُ شَرِيكٌ فِي الْمُلْكِ

وَلَمْ يَكُنْ لَهُ وَلِيٌّ مِنَ الذُّلِّ وَكَبِّرْهُ تَكْبِيرًا﴿١١١﴾

"ואמור השבח לאללה אשר לא הוליד [יקח לו] בן ואין לו שותף במלכות, ואין לו צורך במגן מפני השפלה, ופאר את שמו מאוד" (סורת אל איסראא' – 17, איה 111 )

הורדת הערך של אללה (סובחאנהו ותעלה), תכונותיו, חוכמתו וכדומה, הוא סוג של שירכ אשר נעשה על ידי היהודים, והאיה הזאת מוקיעה את המעשה הזה.

מצד שני בסוף סורת אל כאהף הנביא מוחמד עליו השלום מצווה על ידי אללה:

قُلْ إِنَّمَا أَنَا بَشَرٌ مِثْلُكُمْ يُوحَىٰ إِلَيَّ أَنَّمَا إِلَـٰهُكُمْ إِلَـٰهٌ وَاحِدٌ

فَمَنْ كَانَ يَرْجُو لِقَاءَ رَبِّهِ فَلْيَعْمَلْ عَمَلًا صَالِحًا وَلَا يُشْرِكْ بِعِبَادَةِ رَبِّهِ أَحَدًا﴿١١٠﴾

"אמור אני איני אלא אדם [בשר ודם] כמותכם, נגלה אלי כי אלוהיכם אלוה אחד הוא. לכן על כל המשתוקק לפגוש את ריבונו שיעשה מעשים טובים ולא ישתף בעבודתו [את אללה] כל שותף" (סורת אל כאהף – 18, איה 110 ).

המילה שבה אללה משתמש ל-"בן אדם" היא בַּשַׁר ולא למשל אִינְסָאן שמשמעותה דומה. הבחירה הזאת היא לא מקרית מכיוון שהפירוש המילולי של בַּשַׁר הוא עור חשוף, ואללה (סובחאנהו ותעלה) רוצה להדגיש בכך שהנביא מוחמד הוא בשר ועצמות כמו כל אחד מהם. ההבדל היחיד הוא בכך שניתנת לו התגלות על כך שהאלוה שלהם הוא אלוה אחד כלומר ללא שותפים.

אללה מצווה על הנביא מוחמד לומר את המילים הללו כדי להבטיח שהם לא יתייחסו אליו יותר מכל אדם אחר ולא יעלו את מעלתו מעבר למה שמותר להם. וזהו הסוג השני של השירכּ- להעלות מישהו או משהו מעבר למעמד שבו הם צריכים להיות. ממש כמו סוג השירכ שנעשה על ידי הנוצרים לגבי הנביא ישוע עליו השלום.

אם כן, בסוף כל סורת יש לנו את החזרה על התווחיד הבסיסי ואת ההוקעה של השירכ.

***

ודבר אחרון שאני רוצה להזכיר:
בסוף סורת אל איסראא' האיה מתחילה בציוי:

وَقُلِ الْحَمْدُ لِلَّهِ…
"ואמור אלחמדולילה (השבח לאללה)!…"

וכיצד מתחילה האיה הראשונה בסורת אל כאהף מתחילה?

الْحَمْدُ لِلَّهِ …
"אלחמדולילה (השבח לאללה)…"

סובחאנאללה, שני הסורות הללו קשורות אחת לשנייה בצורה יוצאת דופן וזו הסיבה שהבאתי כל כך הרבה דוגמאות. כאשר אנחנו קוראים את תרגום הקוראן, נראה לנו כי הנושאים והסיפורים קופצים מאחד לשני ואין כל קשר בין הדברים. מזרחנים רבים ומיסיונרים נוצרים תקפו רבות את הקוראן בשל כך, מכיוון שהם לא השכילו להבין את החוכמה העומדת מאחורי הדברים. רבים מהם ביקרו את "אי הסדר" שבו ואת "חוסר העקיבות שבין פסוקיו".

חכמי הקוראן לעומתם, התייחסו רבות לסדר שבו המסר של הקוראן מאורגן – והוא לא מסודר כך סתם "מהסורה הארוכה לקצרה ביותר" כפי שתמיד נהוג להזכיר – על מנת להבין לא רק את המסר שהקוראן מעביר, אלא גם להבין את הדרך שבו הוא מועבר. כך שלא רק באיה עצמה יש חוכמה אלוהית אלא גם בסדר של האיאת יש חוכמה אלוהית והדבר המתבקש מאיתנו הוא לשים לב לפרטים הללו.

מי ייתן ואללה יעשה אותנו מבין אלו שמעריכים את הקוראן ומבינים את משמעויותיו העמוקות.

ואללהו תעלה אעלם.

—-

לשאר הפוסטים בסדרה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s