אלצ'חאבּה חברי הנביא


(חברי הנביא ( אלצ'חאבּה

אבו הוּרַיְרַה

הסַחָאבֵּה הם חבריו הקרובים של הנביא מוחמד עליו השלום, הם הדור הראשון של האומה המוסלמית שחיו עם הנביא וקיבלו את מסר ההלכה ממנו, עליו השלום, והעבירו אותו לדורות ועד דורינו. הם היו הדור הטוב ביותר של האומה האיסלאמית. הנביא, עליו בירכת אלוהים, אמר עליהם: " הטובים באנשים הם בני הדור שלי, אחריהם הטובים הם אשר יבואו אחריהם" .

אללה, יישתבח שמו, אומר: " וכך, עשינו אותכם אומה  מתונה" ( סורת הפרה : 143 ). האומה המתונה זו פירושה שהיו הם מתונים ולא קיצוניים.

מבין חברי הנביא, עליו השלום, היה סַאחָאבִי (חבר) שהראה את חברותו אל הנביא, עליו השלום, ברדיפתו המתמשכת לידע, באדיקותו, בדייקנותו, נכונותו לסבול למען השגת הידע ומאמצו לתיעוד והעברה של החדית'ים ( דברי הנביא) . הוא היה מלווה שקדן וחבר כּן של הנביא עליו השלום. זה הוא אבו-הוריירה.

הוא עבד אל- רחמן בן צ'ח'ר אל-דווסי, לפני האיסלאם קראו לו בשם עבד-שמש, אבל הנביא עליו השלום קרא לו בשם עבד אל-רחמן אחרי התאסלמותו, לאבו הורירה היה חתול שנהג ללוות אותו אפילו בשבתו עם המאמינים לשמוע מהנביא עליו השלום. לחתול נקרא בשפה הערבית בשם ( הֶר ) ההקטנה של שם זה היא ( הוריירה ) . בהיותו יושב עם הנביא עליו השלום נכנס החתול לשרוול של הבגד שלו, כשיצא ראוהו הנביא והנוכחים וצחקו עליו, ביום הזה כינה הנביא את עבד אל-רחמן בכינוי המפורסם אבו הוריירה. אמא שלו היא מַיימוּנה בת סוּבָּיְחְ. אבו הוריירה התאסלם על ידי א-טופייל בן עמרו, אחד בני שבט דאווס שאליו השתייך אבו הוריירה. כאשר שב א-טופייל לכפרו לאחר פגישתו עם הנביא, עליו השלום, והתאסלם בשנים הראשונות לשליחותו, אבו-הוריירה היה מן הראשונים להיענות. כאשר ביקר שוב א-טופייל במכה, אבו-הוריירה הצטרף אליו. שם זכה לכבוד לפגוש את הנביא עליו בירכת אללה ושלומו. אבו הוריירה גר בתוהאמה מספר שנים, אך רק בתחילת השנה השביעית להיג'רה הגיע הוא למאדינה יחד עם נוספים משבטו.

במאדינה גר אבו-הוריירה במסגד יחד עם נוספים מאהל א-סוּפְפַה (קבוצת מאמינים רבים אשר התאסלמו ועזבו את מולדתם). היה הוא אז רווק, ללא אישה או ילד. אך איתו הייתה אמו, שהייתה אז עדיין כופרת. הוא התפלל למענה שתתאסלם אך היא סירבה בתוקף.

יום אחד, הוא קרא לה לאמץ את האמונה באלוהים, ישתבח שמו ובנביאו עליו השלום, והיא התבטאה במילים קשות לגבי הנביא, שגרמו לו לצער רב מאוד. בעיניים דומעות, הלך הוא אל הנביא עליו השלום, ששאל אותו: " מה גרם לך לבכות,  אבו הוריירה?

השיב לו: "היום, קראתי לאימא שלי להתאסלם ושמעתי ממנה מילים שאינני אוהב. אנא, התפלל לאללה ישתבח שמו, שלב אימו של אבו הוריירה יקבל את האיסלם !!

הנביא, עליו בירכת אללה ושלומו, התפלל למענה. אבו-הוריירה סיפר: "הלכתי הביתה, ומצאתי את הדלת סגורה. שמעתי שכשוך מים וכשניסיתי להיכנס שמעתי את אימי אומרת: הישאר במקומך, אבו-הוריירה עצור!

ולאחר שלבשה את בגדיה, אמרה: "היכנס!" נכנסתי והיא אמרה: "מעידה אני שאין אל מלבד אללה ומעידה אני שמוחמד עבדו ושליחו". חזר אבו-הוריירה אל הנביא, עליו השלום, בדמעות של שמחה, בדיוק כפי ששעה לפני כן הוא הלך בדמעות של צער, ואמר לו: " הוי שליח אלוהים, יש לי בשורות. אלוהים ישתבח שמו ענה לתפילתך והדריך את אימו של אבו-הוריירה לאיסלם".

הוא ליווה את הנביא עליו השלום במשך כמעט ארבע שנים. ואהב את הנביא עליו השלום בנתינה גדולה ומצא יחס טוב עימו. הוא לעולם לא שבע מלהביט בנביא עליו השלום שנראה בעיניו ככל זוהר השמש ולעולם לא שבע מלהקשיב לו. ולעיתים קרובות היה מודה לאלוהים ישתבח שמו על מזלו הטוב ואמר: "השבח לאללה שלימד את אבו-הוריירה את הקוראן", השבח לאללה שקירב את אבו-הוריירה בחברות עם מוחמד עליו השלום".

משהגיע אל מאדינה, ליבו של אבו-הוריירה התמלא ברצון להשיג ידע. זייד בן ת'אבת, חברו הנכבד של הנביא עליו השלום, תאר:" כשאבו-הוריירה ,אני ועוד חבר שלי היינו במסגד מתפללים לאלוהים ישתבח שמו, הופיע הנביא עליו השלום. הוא התקדם לעברנו והתיישב עימנו. השתתקנו לפתע והוא אמר: "המשיכו במה שהייתם עושים" אז חברַי ואני החלנו להתפלל לאלוהים בדברים שלמדנו לקרואם אחרי התפילה, לפני שאבו הוריירה הספיק, והנביא עליו השלום החל לומר "אמין" לתפילתינו. אז אבו-הוריירה נשא עוד תפילה ואמר: " הוי אלוהים, אני מבקש ממך שתעניק זה את אשר ביקשו שני חבריי ומבקש ממך ידע שלא יישכח". הנביא עליו השלום אמר: "אמין". אז אמרנו: "אנו מבקשים מאלוהים ידע שלא יישכח", והנביא ענה "הנער הדאווסי ביקש זאת לפניכם".

בחיפושו אחר הידע, סבל אבו הוריירה ממצוקות וקשיים. לרוב היה הוא רעב ועני. אמר הוא על עצמו: "כשאני גווֵעַ ברעב, אני הלכתי לחבר של הנביא עליו השלום ומציע לו לחזור איתי על הפסוקים שמאיצים באנשים להאכיל את המסכינים ולסייע להם, בכדי שבסוף הוא ייקח אותי לביתו וייתן לי לאכול."

בזכות יכולת זיכרונו המעולה, אבו-הוריירה זכר בארבעת השנים בהן בילה עם הנביא עליו השלום, את כל פניני החוכמה שיצאו מפיו.  הוא הבין שבורך במתנה גדולה ושם לו למטרה למצות אותה עד תום לטובת האיסלאם.

היה לו זמן פנוי רב. שכן לא כמו המוהג'ירין-מהגרים רבים, הוא לא העסיק עצמו בשווקים, בקניה ומכירה. ושלא כמו אל-אנסאר (תושבי מאדינה) לא הייתה לו אדמה לעבד. הוא נשאר עם הנביא עליו השלום במאדינה והצטרף אליו במסעות, משלחות וקרבות. רבים מחברי הנביא נדהמו ממספר החדית'ים שהוא זכר ואף שאלו אותו לעיתים תקופות אם הוא שמע חדית' ממצב מסוים. טַאלְחה בן עובייד-אללה אמר: "אין לי ספק שאבו הוריירה שמע מהנביא מה שאנו לא שמענו". היה הוא אחד הפרשנים מבין הסחאבה.

אבו הוריירה אמר: "למדתי מהנביא עליו השלום שני דברים. אני חושף אחד מהם ומסתיר את השני. אם  אגלה אותו צווארי עלול להיכרת". פעם מַרוַּאן בן אֵל-חַכַּם רצה לבחון את כישרונו ביכולת הזיכרון. והוא ישב עימו בחדר אחד ומאחורי וילון הושיב מתעד, ללא ידיעתו של אבו הוריירה, והורה לו לרשום כל מה שאבו הוריירה אומר. שנה לאחר מכן, מרוואן קרא שוב לאבו הוריירה וביקש ממנו לשחזר את אותה שיחה אותה הוא תיעד, הסתבר שהוא לא שכח אף לא מילה.

אבו סעיד אל-חודַרי דיווח שהנביא עליו השלום אמר "אבו הוריירה הוא מעיין של ידע". אל-אעמאש גם תאר שאבו סאלח אמר: "אבו הוריירה היה המשנן הטוב ביותר מבין הסחאבה". יותר מכך, אבו הוריירה אמר על עצמו: "אני לא מכיר אף אחד מבין הסחאבה שזוכר היטב את החדית'ים של הנביא עליו השלום מלבדי."

בזכות מאמציו האדירים, חדית'ים רבים של הנביא עליו השלום הועברו אל הדורות הבאים. הוא במקום הראשון בכמות החדית'ים שתועדו על-פי בקי בן מח'לד, 5374 חדית'ים. המחקר האחרון ביותר מראה שמספר החדית'ים שתועדו ממנו הם רק 1236. כמו-כן הוא גם דיווח שהיו לו ספרים של חדית'ים ברשותו. לפחות תשעה מתלמידיו של אבו הוריירה כתבו חדית' שמקורה ממנו. לפי דברי בן אל-גאווזי, ישנם 5374 חדיתי'ם שתועדו ממנו במוסנאד בקי, ו- 3848 חדית'ים במוסנאד של אחמד בן חנבאל. לדברי אחמד שאקר, לאחר שהתעלם מחדית'ים דומים או חוזרים, נותרו 1579 חדית'ים אשר תועדו מאבו-הוריירה. הוא בחן ולמד מתוכם כ – 1500 חדית'ים מן התקופה שבילה עם הנביא עליו השלום שהם שילוב של סונה (הלכה) מילולית ומעשית. חסן בן עמר אל-דאמארי ראה ספרים רבים של חדית'ים ברשותו של אבו הוריירה. לעבד אל-עזיז בן מרוואן היו כמעט כל החדית'ים שנכתבו מאבו-הוריירה.

רבים מן הסאחאבה והמאמינים סיפרו חדית'ים ממנו. מספרם היה שמונה מאות סאחאבים ומאמינים. והם נזכרו בספריהם של שישת האימאמים.

היה הוא מתעד דייקן ואמין. הוא תעד חדית' מהנביא עליו השלום שאמר: " למי שנכח בהלוויה עד שנסתיימו התפילות (למען המת), אלוהים יעניק לו שכר  של ק'יראט אחת (חלקת אדמה בגן עדן), ולמי שנכח עד שהמת נקבר שכרו כשתי ק'יראטים". עבד אללה בן עומר פיקפק בחדית' זה וביקש ממנו להיזהר שבמה שהוא מתעד מהנביא עליו השלום, כי הוא תיעד יותר מדי. אז אבו הוריירה אחז בידו ולקח אותו אל עאאישה אישת הנביא, שהייתה גם היא עדה לאותו חדית'. לאחר זאת  בן עומר אמר: "הפסדנו הרבה ק'רארטים." וכך הוא האמין בתיעוד החדית'.

החדית'ים המהימנים ביותר הם שתועדו על-ידי אל זאהרי, סעיד בן אל מוסאייב מאבו הורייירה, התיעוד של אבו א-זינאד מפי אל-אעראג מפי אבו הוריירה, והתיעוד של בן עאווף ואיוב מפי מוחמד בן סירין מפי אבו הוריירה. הוא הוזכר ב"טבאק'את אל ק'וראן" ( ספר שכבות הקוראן ). הוא גם הוזכר ב"תבחוראת אל–חופאז". בן עומר פעם אמר לו: "הוי אבו הוריירה, אתה לווית את הנביא עליו השלום יותר מכולנו, ובקיא אתה בחדית'י הנביא עליו השלום יותר מכולנו."

נודע היה הוא באדיקות אמונתו. נאמר שביום אחד הוא עבר דרך השוק במאדינה וראה כרגיל אנשים שקועים בעסקיהם במכירה וקנייה. הוא אמר להם: "עד כמה עסוקים אתם? וירושתו של הנביא עליו השלום מחולקת עכשיו, ואתם נשארים כאן! הלא תלכו לקחת את חלקכם?

הם שאלו אותו "היכן?" והוא ענה: "במסגד".

הם עזבו במהרה. אבו הוריירה המתין להם וכששבו אמרו לו: "הלכנו אל המסגד ונכנסנו ולא ראינו שום חלוקת ירושה…" הוא שאל: לא ראיתם אף איש במסגד?

השיבו לו: "כן, ראינו כמה אנשים מתפללים, כמה אנשים קוראים קוראן וכמה משוחחים מה כשר ומה לא כשר!

אמר:" זוהי ירושתו של הנביא עליו בירכת אללה ושלומו".

נאמר שהיה הוא מודה לאללה ישתבח שמו קרוב ל- 12,000 פעמים ביום. את רוב זמנו הוא העביר בפעילויות דתיות ומסירות לאללה ישתבח שמו. ק'יאם א-ליל (התפילה בלילה), התעוררות באמצע הלילה בכדי להתפלל, היה מנהג קבוע של משפחתו. הוא נשאר שליש, אישתו לשליש נוסף ובתו לשליש. בדרך הזו, בית אבו הוריירה אף שעה לא הייתה חולפת ללא עבודת אלוהים, זיכֵּר (הזכרת האל) ותפילה.

בתקופת ח'ליפות עומר, מונה הוא למושל בחריין. אך עומר, ירצהו אללה, חילק את רכושו. הוא חשב שהשיג את הכסף שלא ביושר. במשך כל חייו, נדיב ומנומס לאמו. הוא גם המליץ לאחרים להיות טובים ואדיבים להוריהם. פעם אמר לבתו: "אל תלבשי את הזהב בכדי שתינצלי מעונש להבת גיהנום". סוּפַר שאבו הוריירה בכה בזמן שחלה ונשאל "למה אתה בוכה? אמר: " אינני בוכה מדאגה בקשר לעזיבת העולם הזה, אלא כי שאני חושש שלא עשיתי מספיק ליום שבו שאעמוד בפני גן-עדן וגיהנום ואני לא יודע היכן אהיה".

לבסוף, אנו יכולים לומר כי למוסלמים  להוקיר תודה לאבו הוריירה על עזרתו לשמר ולהוריש הלאה את המורשת היקרה של הנביא עליו בירכת אללה ושלומו ולהביאה עד אלינו. נפטר הוא בשנה ה-59 להיג'רה בגיל שבעים ושמונה ונקבר באל-באקיע.

אסמאא' בת אבו בכר

"בעלת שתי החגורות"

אסמאא' בת אבו בכר הייתה בת למשפחה מוסלמית מכובדת. אביה, אבּו בַּכּר, היה החבר הקרוב של הנביא עליו השלום והח'ליף הראשון לאחר מותו. אחותה עַאאישַה  הייתה אשת הנביא עליו השלום ואחת מאמהות המאמינים. בעלה, אֵ-זוּבַּיִיר בּן אֵל-עוואם, היה אחד מעוזריו האישיים המיוחדים של הנביא עליו השלום. בנה, עַבְּד אַללה נודע ביושרו ומסירותו הנאמנה לאמת.

אסמאא' בעצמה הייתה מהראשונים לקבל את האיסלם. רק שבע עשרה אנשים, ביניהם גברים ונשים, קיבלו את האיסלם לפניה. מאוחר יותר ניתן לה הכינוי "ד'את א-ניטאק'יין" , ולכינוי זה יש סיפור: כשיצא הנביא מוחמד עליו השלום עם חברו אבו בכר לעלות לאל-מדינה, רדפו אותם אנשי קורייש שרצו להרוג את הנביא לפני יעזוב מכה ויפיץ את האיסלאם בחוץ. הנביא וחברו התחבאו במערה שקראו לה ( מערת תָ'אוור ), שם שהו שני המהגרים הנכבדים כמה ימים. אסמאא' הביאה להם את האוכל ואת המים, ההיסטוריונים אומרים שהיא חיפשה משהו להסתיר את האוכל ואת המים מעיני הכופרים המחפשים את אביה וחברו הנביא מוחמד עליו השלום, היא לא מצאה, חשבה, הסירה את חגורת הבד שלה, חצה אותה לשנים, בחצי שמה את האוכל ובשני שמה את המים. כשידע הנביא עליו השלום מקרה זה התפלל למענה וביקש מאלוהים שיעניק לה ביום תחיית המתים שתי חגורות במקומה של החגורה שלה. מיום זה כונתה אסמאא' ( ד'את אנ-נטאקיין) בעלת שתי החגורות .

אסמאא' עצמה סיפרה על נושא זה, היא אמרה: הייתי אחת מכמה בודדים שידעו על תוכניתו של הנביא עליו השלום לעלות למאדינה. החשאיות הרבה הייתה הכרחית עקב תוכניות ק'ורייש לרצוח את הנביא עליו השלום. בליל העזיבה, הכנתי אוכל ומים למסעם. כשלא מצאתי במה לקשור את התיקים, החלטתי להשתמש בחגורה "ניט'אק" שלי, חתכתי אותה לשני חלקים, והסתדרתי.

כשהגיע זמנה להגר ממכה, בזמן קרוב לאחר עלייתו של הנביא עליו השלום, הייתה אסמאא'  בהריון מתקדם. היא לא נתנה להריונה או לסיכון שבמסע הארוך והמפרך להרתיע אותה מלעלות. בהגעה אל ק'ובא שבפאתי מאדינה, ילדה את בנה, עבדאללה. המוסלמים קראו  "אללהו אכבאר"- אללה הוא הגדול, ו"לא אילהא אילא אללה" – אין אל מלבד אללה, בקול שמחה והודיה, כי היה הוא הילד הראשון שנולד למוהג'ירין במאדינה.

אישה זו, שהיתה מראשוני המוסלמים השקיעה את כל חייה למען האיסלאם. וסבלה הרבה קשיים כדי להגן על הנביא עליו השלום. היא אומרת : אחרי צאתו של הנביא מוחמד עליו השלום עם אבי לעלות למאדינה, באו הכופרים לחפש אותם, דפקו על הדלת, פתחתי, שאלו : איפה אבא שלך ?

עניתי להם : אני לא יודעת איפה אבא שלי !

ולפתע, ראיתי אחד מהם – אבו ג'הל – סוטר לי על הפנים בכל מאודו,  עד שנפל העגיל שבאוזני .

אסמאא' נפטרה בשנת 73 לפי הספירה האיסלאמית .

סלמאן אל-פאריסי

שוחר האמת

סלמאן אל-פאריסי גדל ליד העיר אספהן שבפרס ( איראן ), בכפר ג'י. אביו היה ראש הכפר, היה הוא העשיר ביותר ובעל הבית הגדול ביותר בכפר. בילדותו של סלמאן, אהב אותו אביו על פני כל האחרים. במשך הזמן, אהבתו לסלמאן גדלה מאוד והתעצמה עד שפחד לאבדו או שיקרה לו כל רע. לכן השאירו בבית, כאסיר, באותה דרך ששמרו אז על בנות צעירות. הוא הפך כה מסור לדתם האמגושית עד שהגיע לתפקיד הממונה על האש אותה עבדו. לאחר מכן נתקל הוא בקבוצת נוצרים, למד מהם על דתם והתנצר.

נאמר לו שהנצרות החלה וצמחה בשאם, אזור סוריה. באותו יום, לא שב לבית אביו אלא רק בשעת הלילה. הוא סיפר לאביו על פגישתו עם הנוצרים ועד כמה שהתרשם מדתם. אביו כעס וחשש שבנו יפרוש מדתם. אז הוא כלא אותו בבית וכבל את רגליו בשלשלאות. סלמאן הצליח להיחלץ מן השלשלאות, ובמסווה הצטרף לשיירה אל סוריה. הוא הופנה אל בישוף הכנסייה וסיפר לו על רצונו להתנצר ועל רצונו לשרתו, ללמוד ממנו ולהתפלל עימו.

הבישוף הסכים, אך מאוחר יותר גילה סלמאן שאותו בישוף היה מושחת. היה מצווה על מאמינים לתת את כספם לצדקה בהבטחתו להם ברכות והיה לוקח את הכסף לעצמו.

לאחר מות הבישוף, סלמאן המשיך בשירותיו לאדם שמילא את מקומו. הבישוף החדש היה נזיר מסור לעולם הבא העסוק בעבודת האל יום ולילה. סלמאן היה מאוד מסור לו ובילה בחברתו זמן רב. לאחר מותו, סלמאן התחבר למספר אישים נוצריים במוסול, ניסיביס ובמקומות אחרים. האחרון מביניהם סיפר לו על הופעתו של נביא מאדמות ערב, שיהיה ידוע בשם כנותו ויושרו, שלעולם לא ייקח צדקה לעצמו, אלא שהוא ייקבל לעצמו את המתנה , ובין כתפיו יש חותם הנבואה.

קבוצת סוחרים ערביים משבט קלב עברו דרך עמוריה, סלמאן ביקש מהם להסיע אותו עימם אל אדמות ערב תמורת הפרה שלו. הם נענו לו והוא שילם. כשהגיעו אל ואדי אל-ק'ורא, מקום בין מאדינה וסוריה, הם הפרו את הבטחתם ומכרוהו לאדם יהודי. סלמאן עבד לשירותו, אך לבסוף הוא נמכר לאחיינו של האיש שהשתייך לשבט בני ק'וראייד'ה. האחיין לקח אותו אל ית'ריב, שנודעה לאחר מכן אל-מאדינה,  עיר חורשות עצי תמר, בדיוק כפי שתארו אותה הנוצרים בעמוריה.

באותו זמן, הנביא עליו השלום הזמין את אנשי מכה לאיסלם. אך סלמאן לא שמע על כך דבר עקב מטלות העבדות הנוקשות שהוטלו עליו. כשהגיע הנביא עליו השלום אל ית'ריב לאחר הגירתו ממכה, סלמאן היה עובד על ראש עץ תמר השייך לאדונו. כשישב האדון מתחת לעץ, ניגש אליו אחיינו ואמר:" שאללה יכריז מלחמה בין האווס והח'זרג ( שני השבטים הערביים העיקריים בית'רב ) . נשבע אני באללה, שהם מתקבצים כעת בק'ובא לפגוש אדם שמגיע היום ממכה הטוען שהוא נביא". סלמאן התמלא בתחושת התרגשות מיד כששמע את המילים הללו והחל לרעוד בעוצמה רבה עד שחשש ליפול על אדונו. הוא ירד במהרה מן העץ ואמר לאחיין אדונו: " מה אמרת? חזור על הבשורה למעני… אדונו נכעס מאוד ונתן לו מכה נוראה. "מה זה עניינך? חזור לעבודתך!" הוא צעק. באותו ערב, סלמאן לקח כמה תמרים מאשר קטף, והלך אל המקום בו שהה הנביא עליו השלום. הוא ניגש אליו ואמר:" שמעתי שאתה אדם ישר ושעימך אנשים זרים ונזקקים. הנה משהו ממני כצדקה. רואה אני שאתה ראוי לה יותר מאחרים". הנביא עליו השלום נתן לחבריו לאכול אותם אך הוא עצמו לא אכל מהם. סלמאן אסף עוד תמרים, וכשהנביא עליו השלום עזב מק'ובא למאדינה, הוא שב אליו ואמר: "שמתי לב שלא אכלת מן הצדקה שנתתי, אך זוהי מתנה בשבילך". ממתנת התמרים הזו אכלו גם הנביא עליו השלום וגם חבריו."

הגינותו המפורשת של הנביא, עליו בירכת אללה ושלום, הייתה אחד המאפיינים שהובילו את סלמאן להאמין בו ולקבל את האיסלם. סלמאן שוחרר מעבדותו על-ידי הנביא עליו השלום, שהורה למאמיניו לסייע לו עד ששילם לאדונו היהודי סכום מותנה ושתל מספר מוסכם של שתלי עצי תמר בכדי להבטיח את חירותו של סלמאן. סלמאן לקח חלק חשוב במאבק צמחיתה של המדינה האיסלאמית. בקרב ח'נדק' (תעלה),  הוא הוכיח עצמו כממציא אסטרטגיות צבאיות. הוא הציע לחפור תעלה מסביב למאדינה בכדי להשאיר את צבא ק'ורייש מחוץ לה. כשאבּו- סוּפיאן, מנהיג המֵכּים, ראה את התעלה, אמר:" תכסיס זה לא הופעל על-ידי ערבים בעבר".

כמורה, ניתן היה להבחין בידיעתו המקיפה וחוכמתו הרבה. עלי בן אבי טאליבּ אמר עליו שהוא כמו החכם לוק'מאן. וקעבּ אל-אחבאר אמר: "סלמאן מלא בידע וחוכמה כים שאיננו מתייבש". סלמאן היה בעל ידע גם של כתבי קודש הנצרות וגם של הקוראן. בנוסף על ידיעתו המוקדמת מדת הזרתוסטרה. סלמאן, למעשה, תרגם חלק מן הקוראן לפרסית בחיי הנביא עליו השלום. כך היה הוא האדם הראשון שתרגם את הקוראן לשפה זרה.

עקב השפעת החינוך הנוקשה בו גדל, יכל  הוא בקלות להיות דמות בכירה בהשתרעותה של האימפריה הפרסית של זמנו. חיפושו אחר האמת איכשהי הוביל אותו, אף לפני הופעת הנביא עליו השלום, לנטוש את חיי הנוחות והעושר ואפילו לסבול השפלת עבדות. על-פי חישוב מהימן נפטר הוא בשנה 35 לאחר היג'רה, בזמן הח'ליפות של עות'מאן בכטסיפחון.

עבד אל-רחמן בן עאווף

היה אחד משמונת הראשונים שהצטרפו לאיסלאם, ואחד מן העשרה שהובטחה להם כניסתם לגן-עדן לפי דברי הנביא עליו השלום. הוא היה גם אחד מששת האנשים שנבחרו על-ידי עומאר בן אל-ח'טאבּ להיות חבר בוועידת השורה (ההתייעצות) שהוקמה כדי לבחור הח'ליף שיחליף את עומר בן אל-ח'טאבּ לאחר מותו.

 שמו לפני האיסלם היה עבד עאמר, אבל אחרי שהתאסלם, הנביא הנכבד, עליו בירכת אלוהים ושלומו, קרא לו עבד אל-רחמן. עבד אל-רחמן התאסלם לפני שהנביא עליו השלום נכנס אל בית אל– ארק'אם. למעשה הוא התאסלם יומיים אחרי אבו בכּר אל-צדיק.

הוא לא קיבל את הרדיפה שסבלו ממנה ראשוני המוסלמים על ידי קורייש. הוא עמד מול רדיפה זו בגבורה נאמנה, ונלחם בה. וכאשר נאלצו המוסלמים להגר לחבש עקב היחס הבלתי נסבל והמתמשך שהם קיבלו, היה עימם. הוא שב למכה כששמע שתנאי החיים של המוסלמים השתפרו. אבל כששמועות אלו התגלו  כלא נכונות, הוא עזב בשנית אל חבש בהיג'רה השנייה.

בזמן מאוחר יותר הוא היגר פעם נוספת ממכה אל אל- מאדינה. לאחר שהגיע אל מאדינה, החל הנביא מוחמד עליו השלום להשלים בין המוהג'רין (המהגרים) ואל- אנסאר ( תושבי אל מאדינה). זה הביא לקשר של אחווה ביניהם ונועד לחזק אחדות חברתית ולהקל על  העוני של המוהג'ירין שהשאירו אחריהם במכה את בתיהם, רכושם וכספם . הנביא עליו בירכת אלוהים ושלומו הצמיד את עבד אל-רחמן אל סעיד בן אל-רביע. סעיד, ברוח הנדיבות ורוחב הלב שבה קיבלו אנשי אל-מאדינה את המוהג'ירין, אמר לעבד אל-רחמן: "אחי, מבין אנשי מאדינה אני העשיר ביותר, יש לי שני פרדסים ושתי נשים. רְאה איזה מבין שני הפרדסים אתה רוצה ואני אעניק לך אותו, ואיזו מבין שתי נשותיי מוצאת-חן בעינייך ואני אתגרש ממנה כדי תשא אותה לאישה" . עבד אל-רחמן אכן היה נבוך והשיב לו: " שאלוהים יברך אותך ואת המשפחה שלך, אבל רק הראה לי היכן נמצא השוק? ".  עבד אל-רחמן הלך אל השוק והחל לסחור ולהחליף עם המעט שהיה לו.

הוא קנה ומכר ורכושו גדל במהרה. לא עבר זמן רב ומצבו הכלכלי השתפר ויכל הוא להתחתן. הוא הלך אל הנביא עליו השלום, ואמר לו : הוי, נביא אלוהים , אני התחתני !

הנביא עליו השלום שאל אותו : ומה נתת לאישתך כמוהר ?

" משקל של גרעין מזהב " ענה עבד אל-רחמן.

אז אמר לו הנביא : "אתה חייב לעשות סעודת חתונה למען העניים, אפילו בכבשה. ושאלוהים ייברך אותך ואת כספך", אמר הנביא עליו השלום בחיזוק ובנועם ברור. לאחר מכן עבד אל-רחמן כל-כך התרגל להצלחתו בעסקים עד שאמר שאם הוא מרים אבן הוא עשוי למצוא זהב או כסף מתחתיה.

עבד אל-רחמן הוכיח את דגולתו בקרב באדר ובקרב אוחוד. באוחוד הוא עמד ונלחם וסבל יותר מעשרים פציעות, חלקן היו עמוקות וחמורות. למרות זאת, הקרבתו בג'יהאד הפיזי הייתה זהה להקרבת עושרו בג'יהאד במקרה אחד הנביא עליו בירכת אלוהים ושלומו, ארגן צבא. הוא הזמין את חבריו ואמר להם שהוא רוצה שיתרמו לצייד את הצבא. אז חזר עבד אל-רחמן הביתה והביא ארבעים אלף דינרים ושמם ברשות הנביא עליו השלום.

כאשר נפטר הנביא, עליו בירכת אלוהים ושלומו, עבד א- רחמן לקח על עצמו את האחריות לדאוג לצרכיי משפחתו, אמהות המאמינים. הוא הלך עימן לכל מקום אשר הלכו, אפילו עלה לרגל עימן כדי לוודא שלא ייחסר להן דבר.  זהו אופי האמון והבטחון לו זכה עבד אל-רחמן במשפחת הנביא.

עבד אל-רחמן בן עאווף

היה אחד משמונת הראשונים שהצטרפו לאיסלאם, ואחד מן העשרה שהובטחה להם כניסתם לגן-עדן לפי דברי הנביא עליו השלום. הוא היה גם אחד מששת האנשים שנבחרו על-ידי עומאר בן אל-ח'טאבּ להיות חבר בוועידת השורה (ההתייעצות) שהוקמה כדי לבחור הח'ליף שיחליף את עומר בן אל-ח'טאבּ לאחר מותו.

 שמו לפני האיסלם היה עבד עאמר, אבל אחרי שהתאסלם, הנביא הנכבד, עליו בירכת אלוהים ושלומו, קרא לו עבד אל-רחמן. עבד אל-רחמן התאסלם לפני שהנביא עליו השלום נכנס אל בית אל– ארק'אם. למעשה הוא התאסלם יומיים אחרי אבו בכּר אל-צדיק.

הוא לא קיבל את הרדיפה שסבלו ממנה ראשוני המוסלמים על ידי קורייש. הוא עמד מול רדיפה זו בגבורה נאמנה, ונלחם בה. וכאשר נאלצו המוסלמים להגר לחבש עקב היחס הבלתי נסבל והמתמשך שהם קיבלו, היה עימם. הוא שב למכה כששמע שתנאי החיים של המוסלמים השתפרו. אבל כששמועות אלו התגלו  כלא נכונות, הוא עזב בשנית אל חבש בהיג'רה השנייה.

בזמן מאוחר יותר הוא היגר פעם נוספת ממכה אל אל- מאדינה. לאחר שהגיע אל מאדינה, החל הנביא מוחמד עליו השלום להשלים בין המוהג'רין (המהגרים) ואל- אנסאר ( תושבי אל מאדינה). זה הביא לקשר של אחווה ביניהם ונועד לחזק אחדות חברתית ולהקל על  העוני של המוהג'ירין שהשאירו אחריהם במכה את בתיהם, רכושם וכספם . הנביא עליו בירכת אלוהים ושלומו הצמיד את עבד אל-רחמן אל סעיד בן אל-רביע. סעיד, ברוח הנדיבות ורוחב הלב שבה קיבלו אנשי אל-מאדינה את המוהג'ירין, אמר לעבד אל-רחמן: "אחי, מבין אנשי מאדינה אני העשיר ביותר, יש לי שני פרדסים ושתי נשים. רְאה איזה מבין שני הפרדסים אתה רוצה ואני אעניק לך אותו, ואיזו מבין שתי נשותיי מוצאת-חן בעינייך ואני אתגרש ממנה כדי תשא אותה לאישה" . עבד אל-רחמן אכן היה נבוך והשיב לו: " שאלוהים יברך אותך ואת המשפחה שלך, אבל רק הראה לי היכן נמצא השוק? ".  עבד אל-רחמן הלך אל השוק והחל לסחור ולהחליף עם המעט שהיה לו.

הוא קנה ומכר ורכושו גדל במהרה. לא עבר זמן רב ומצבו הכלכלי השתפר ויכל הוא להתחתן. הוא הלך אל הנביא עליו השלום, ואמר לו : הוי, נביא אלוהים , אני התחתני !

הנביא עליו השלום שאל אותו : ומה נתת לאישתך כמוהר ?

" משקל של גרעין מזהב " ענה עבד אל-רחמן.

אז אמר לו הנביא : "אתה חייב לעשות סעודת חתונה למען העניים, אפילו בכבשה. ושאלוהים ייברך אותך ואת כספך", אמר הנביא עליו השלום בחיזוק ובנועם ברור. לאחר מכן עבד אל-רחמן כל-כך התרגל להצלחתו בעסקים עד שאמר שאם הוא מרים אבן הוא עשוי למצוא זהב או כסף מתחתיה.

עבד אל-רחמן הוכיח את דגולתו בקרב באדר ובקרב אוחוד. באוחוד הוא עמד ונלחם וסבל יותר מעשרים פציעות, חלקן היו עמוקות וחמורות. למרות זאת, הקרבתו בג'יהאד הפיזי הייתה זהה להקרבת עושרו בג'יהאד במקרה אחד הנביא עליו בירכת אלוהים ושלומו, ארגן צבא. הוא הזמין את חבריו ואמר להם שהוא רוצה שיתרמו לצייד את הצבא. אז חזר עבד אל-רחמן הביתה והביא ארבעים אלף דינרים ושמם ברשות הנביא עליו השלום.

כאשר נפטר הנביא, עליו בירכת אלוהים ושלומו, עבד א- רחמן לקח על עצמו את האחריות לדאוג לצרכיי משפחתו, אמהות המאמינים. הוא הלך עימן לכל מקום אשר הלכו, אפילו עלה לרגל עימן כדי לוודא שלא ייחסר להן דבר.  זהו אופי האמון והבטחון לו זכה עבד אל-רחמן במשפחת הנביא.

אבו בכר: גבר בין הגברים

אבו בכר היה חבר יקר של הנביא עליו בירכת אללה ושלום השלום. הנביא עליו השלום נהג לדבּר על אבו בכר בהדגשה על כך שהיה הוא האדם היחיד שלעולם לא היסס לקבל את האיסלאם ברגע ששמע עליו. אחרים שקיבלו את האיסלאם בראשית ימיו היו חושבים זמן מה ושוקלים, אך אבו בכר הצהיר על אמונתו מיידית.

לפני שהצהיר על אמונתו באיסלאם, אבו בכר היה ידוע כאדם צדיק, היה הוא מיסודו בעל אישיות טובה, וניתן היה לצפות ממנו רק לטוב. הוא והנביא, עליו השלום, היו חברים טובים עוד לפני שליחותו של הנביא, עליו השלום.

אבו בכר היה אדם אמיד ונהג כהרגל להשתמש בהונו בכדי להועיל לאחרים. אחת מסורות הרשע הקדם-איסלמיות הייתה המנהג לקבור תינוקות בנות בעודן בחיים. המנהג הזה הופסק כשהנביא מוחמד עליו השלום הגיע עם מסר האיסלאם. הזמן הקדם-איסלאמי הזה ידוע בדרך כלל כתקופת הבערות (זמאן אל ג'האליה) משום שהעולם חי ללא ידע על עקרונות וערכי האיסלאם. לכן, לידתה של תינוקת נקבה באותה התקופה הייתה דבר מביש לגבר. גברים חשבו שבנים יביאו יותר כבוד להם, למשפחותיהם, ולשבטם בזמן שבנות עלולות היו להביא חוסר כבוד לשבטם, לכן, גברים רבים קברו את בנותיהן הרכות בעודן בחיים.

בכל פעם שאבו בכר שמע על תינוקת שמיועדת לקבורה בחיים, היה ממהר להגיע למשא ומתן עם האב וכך הוא החל מה שנקרא במושגים של היום- בית יתומים, מקום בו שם לבטחה תינוקות רכות אלו תחת השגחתה של אישה שדאגה להן בזמן שהוא שילם על הוצאות מזונן ומחייתן.

מוסלמים מאמינים שכל בן אנוש נולד עם טבע מולד, יכולת להבדיל בין טוב לרע וידיעה שקיים הבורא והרצון להגיע ולרצות אותו. טבע זה נותר חזק אצל אנשים מסוימים ונחלש במקרים שונים אצל אחרים. אבו בכר נותר ושמר על טבעו האנושי, כך שאף לפני הופעת דת האיסלם, הידע הבטוח והמערכת שהביאה עימה הדת, ידע אבו בכר שדברים מסוימים דוגמת קבירת הבנות בחייהן הייתה הרוע במהותו. הוא ידע שהחברה היא זו שאחראית במידה רבה בקבלתה מנהג זה.

 טוב נמשך לטוב ומשלים אותו, אז לא מפתיע היה שאבו בכר התחבר לנביא עליו השלום כשהבחין בטוב ליבו המולד, ולכן לעולם לא היסס ללכת בעקבות הנביא עליו השלום עד לנשימתו האחרונה.

הימים האחרונים של המוסלמים לפני הגירתם אל מאדינה, הקצינו שני דברים: תחושת הצלחה הדרגתית של המוסלמים והסבל הנמשך של הרדיפות על-ידי הלא-מוסלמים של ק'ורייש. הנביא עליו השלום והמאמינים היו מלאי תקווה כי ימים טובים יותר בקרוב ושההגירה למאדינה תתרחש בקרוב. כשנה אחת לפני ההגירה, אללה יתעלה בירך את הנביא עליו השלום בדבר נס. היה זה המאורע של מסע הליל של הנביא עליו השלום לירושלים ואז עלייתו אל השמים.

הקוראן מספר לנו על מאורע זה:

"אשבע בכוכב בנופלו 1 לא תעה חברכם ולא סטה 2 ואין הוא דובר מתוך משוגת לבו 3 אין זו אלא התגלות שהתגלתה 4 לימד אותה רב העוצמה 5  בעל הנחישות התייצב 6 והוא באופק בעליון 7 אז הנמיך וריחף 8 והיה במרחק שתי קשתות או קרוב מכך  9 וגילה לעבדו את אשר גילה 10 ולא שיקר הלב באשר שראה 11 האם תתחלקו עליו באשר שראה? 12 הן ראהו גם בפעם האחרת 13 אצל הלוטוס אשר בקצה המרום 14 שם יש גן במסתור 15 כשכיסה הלוטוס את אשר כיסה 16 לא סר המבט ולא חרג 17 כי ראה מאותות ריבונו הגדולים 18" ( סורת הכוכב : 1 – 18)

ביום המחרת, לאחר מאורע הנס, הנביא עליו השלום סיפר על כך. היה זהו מבחן למוסלמים מכיוון שמנקודת מבט של יושבי הארץ, מאורע שכזה לא יכול להיות מוסבר על-ידי הגיון האנוש כך מי שהיו חלשים באמונתם פקפקו. המוסלמים האמיתיים והחזקים לא ראו בפליאה את הנס שאללה יתעלה העניק לנביא עליו השלום כפי שהאמינו שאללה יתעלה הוא בעל העוצמה ובורא כל נעשה כפי רצונו. אין צורך מלהזכיר שהלא-מוסלמים לעגו וספקו למאורע זה. הם הלכו אל אבו בכר כדי לשמוע את תגובתו למאורע.

 כשנשאל אבו בכר על כך, הוא שאל האם הנביא עליו השלום אמר שכך קרה. כשענו בחיוב, אבו בכר פשוט אמר שהוא אכן כן מאמין בוודאות בכך.  בזכות תגובתו זו ביום החשוב ההוא זכה אבו בכר לתואר "א-סאדיק" שפירושו – מאמת הצדק/האמת.

אבו בכר ידע שהנביאים קיבלו את אותו האל יתעלה בכדי להשיג את הנאמנות שלהם. הוא ידע שהיו הם ראויים לחשיבות זו של זכות עליונה מיוחדת משום הנטל הכבד אותו נאלצו לסבול, כשליחי אללה. אבו בכר עשה כל שהיה ביכולתו בכדי להקל על חברו הנביא עליו השלום לשאת את נטל שליחותו בשירות אללה ישתבח שמו.

מסע הליל, יחד עם התגלויות נוספות באותו הזמן, הראו למוסלמים את גדולתה של התרבות שהיו הם בתהליך בנייתה. חברה עקבית הייתה קרובה להשגה וקריאת האיסלם הייתה קרובה להישמע אל העולם. אבו בכר היה חלק משמעותי בקריאת והפצת האיסלאם.

זמן לא רב לאחר מסע הליל, נערכו המוסלמים להגירה אל מאדינה. אנשי מאדינה בירכו את בואם של הנביא עליו השלום והמאמינים והמתינו בלהיטות להגעתו המבורכת. אחד אחד, עזבו המוסלמים את המצוקה והרדיפות שבמכה והתיישבו במאדינה. אבו בכר, עדיין במכה, קיווה להיות מן אלה שיעזבו יחד עם הנביא עליו השלום, אך הנביא עליו השלום לא ענה לאבו בכר עד שקיבל הדרכה מן אללה יתעלה לעשות כך.

אבו בכר: גבר בין הגברים

 חלק 2

לאורך רוב האירועים החשובים ביותר בחייו של הנביא מוחמד עליו השלום, חברו אבו בכר נוכח לצידו. ק'ורייש ( מתנגדיו ) המציאו כל תוכנית אפשרית בכדי להרוג את הנביא עליו השלום, אך כל ניסיונותיהם היו לשוא.

ההגירה אל מאדינה

באירוע הגירתם של הנביא עליו השלום ואבו בכר, ק'ורייש תיכננו להקיף את בית הנביא עליו השלום בבחורים צעירים וחזקים, אחד מכל שבט, בכדי להרגו כשיעזוב את ביתו לתפילת שחר . אללה יתעלה גילה את מזימתם לנביא עליו השלום וכך עלי בן אבו טאליב הסכים ללון בבית הנביא עליו השלום באותו הלילה. הנביא עליו השלום צעד ממש בין הצעירים הרוצחים-לעתיד בזמן שהם המתינו לו. הוא זרק קצת חול בפניהם וקרא פסוק מן הקוראן שאומר: "וגדרנו גדר לפניהם וגדר מאחוריהם, וכיסנו אותם במעטה, על כן עוורו עיניהם" (סורת י.ס: 9 ) ולא היו מודעים הם שביניהם עבר הוא, עליו השלום.                                בבוקר המחרת הצעיר שנבחר להרוג את הנביא, עליו שלום, גילה בביתו את עלי בן אבי טאליב והם כולם התבלבלו, תהו הכיצד מוחמד עליו השלום חמק. כשהנביא עליו השלום עזב את ביתו, בהגנתו של אללה יתעלה, ופנה ישירות אל ביתו של אבו בכר. אבו בכר המתין זמן מה עד שהנביא עליו השלום אמר לבסוף שזהו הזמן לעזוב את מכה ולקיים את המסע החשוב אל מאדינה.

בהמתנה דרוכה, אבו בכר התארגן למסעם. היו לו שני גמלים שהואכלו ונחו בכדי להיות מוכנים לשאת אותו ואת הנביא, עליו השלום, במסעם הארוך. מאדינה שוכנת צפונית למכה, אך הנביא עליו השלום ואבו בכר עזבו את מכה אל הכיוון הדרומי בתקווה שק'ורייש לא תצליח למקם את הדרך שלהם ובכך להשיג התקדמות על פניהם. הם הלכו למערה קטנה הנקראת ט'אור בה חיפשו מעט ביטחון.

אבו בכר אהב מאד את הנביא, עליו השלום, והיה מסור לטובת דת האיסלם מתחילת ראשיתה. היה הוא אדם רגשן ודאגתו היחידה, במיוחד באותו הזמן, הייתה הדאגה לשלומו וביטחונו של הנביא עליו השלום. אבו בכר נשא את הנביא, עליו השלום, במעלה ההר אל מערת ט'אור במטרה להסוות את עקבותיהם. כשהיו מוכנים להיכנס אל המערה, אבו בכר נכנס ראשון בכדי לוודא שהיא בטוחה. הוא לא חשש כלל לעצמו אך דרש לוודא לשלומו וביטחונו של הנביא, עליו השלום. הוא ניקה את המערה כמיטב שביכולתו והזמין את הנביא, עליו השלום, להיכנס. מעשה זה של אבו בכר תואר בקוראן: " אם לא תושיטו לו עזרה, הנה אללה כבר עזר לו כאשר גירשוהו הכופרים והוא שני מן השניים: שניהם היו במערה ואמר לחברו אל תתעצב-אללה עימנו! " ( סורת התשובה : 40 ). הם נשארו שם למשך שלושה לילות ובתו ההרה של אבו בכר, אסמא', הביאה להם מזון. היא לקחה סיכון גדול מאד כשעשתה זאת. היא חצתה את חגורתה לשניים בכדי לקשור באחת את שק האוכל, כך זכתה לכינוי בעלת שתי החגורות.

בינתיים, ק'ורייש היו מבולבלים לגבי מקום הימצאותו של הנביא, עליו השלום. הם היכו את עלי, בניסיון לדלות ממנו כל מידע לגבי תוכניותיו ומיקומו של הנביא עליו השלום. הם גם איימו על אסמא' וסטרו לה לשם אותה מטרה. אך שניהם לא פצו ולו במילה. לבסוף, ק'ורייש הציעו פרס לכל מי שימצא את הנביא, עליו השלום. כתוצאה מכך, מספר ציידי ראשים נענו להצעת הפרס של מספר גמלים, בתקווה לתפוס את הנביא מוחמד, עליו השלום.                                                                                                   בתוך כל המהומה הזו, אבו בכר עמד איתן לצד הנביא, עליו השלום, עד הסוף. הוא, כרגיל, היה רגוע ומסור, טוב לב מתמיד ונדיב.

קבוצה אחת של ציידי ראשים התקרבה אל פתח המערה בה הנביא עליו השלום וחברו הסתתרו. אבו בכר שאל "מה אם יסתכלו בין הבקיעים ויחשפו אותנו?" הנביא עליו השלום, רגוע מתמיד ובטוח באמונתו השלמה, השיב: "הס אבו בכר, מה דברייך על שניים, אללה השלישי להם!"

אללה יתעלה הבטיח את ביטחונם של הנביא עליו השלום ואבו בכר בשולחו עכביש לטוות קוריו בפתח המערה.

על פני פתחה של המערה, העכביש טווה את קוריו ושתי יונים בנו קן בכניסת המערה והטילו בו ביצים. כשראו זאת ציידי הראשים, הם האמינו בטבעיות שקורי העכביש השלמים והקן שלו היו הוכחה לכך שאף אדם לא נכנס למערה. אבו בכר היה עד לאירועים משמעותיים רבים בחייו של הנביא עליו השלום. ההגירה הייתה אחד מאירועים אלו.

כשנכנס הנביא עליו השלום אל מאדינה, והקהל היה מזמר ושר באושר ושמחה, אבו בכר היה חברו השקט והאציל.

קרבות התקופה המוקדמת

אבו בכר השתתף בכל הקרבות עם הנביא עליו השלום ועשה כמיטב יכולתו למען הפצת האיסלם. היה הוא טוב לב ועם זאת אמיץ. מקרים רבים הראו חלק מתכונותיו. אחד מהם היה בקרב בדר, ואחר בקרב טאבוק.  

קרב בדר היה מבחן גדול למוסלמים. היו הם מעטים במספר וחוו קשיים רבים. מספרם של ק'ורייש היה רב מהם בהרבה. הנביא עליו השלום התפלל לאללה יתעלה שיעזור להם ויחזק את צעדיהם. הוא, עליו השלום, המשיך לשאת תפילה ובקשה עד שגלימתו נשמטה מכתפיו. אז חברו הנאמן לעד אבו בכר הרים את גלימתו והניח אותה חזרה על כתפיו ואמר: "שליח אללה, התפללתָ מספיק לריבונך. הוא בטוח יקיים מה שהבטיח לך.

קרב בדר היה מבחן לכל המוסלמים. אבו בכר נאלץ להילחם בבנו שלו, עבד א-רחמן, באותו הקרב מפני שאז הוא עוד לא קיבל את האיסלם.  אבו בכר לא היסס להתעמת איתו ואף לצעוק עליו ולשאול היכן היה הונו  ?

לאחר מכן, כשאסף הנביא עליו השלום כסף לקרב טאבוק, המוסלמים מסרו כל דבר שיכלו לתת, אך אבו בכר שבר את כל השיאים בכך שנתן כל אשר היה לו לנביא עליו השלום מבלי להשאיר דבר לו ולמשפחתו. כששאל אותו הנביא עליו השלום מה נותר לו ולמשפחתו, הוא השיב: " אללה ושליחו מספיקים להם".

מותו של הנביא, עליו בירכת אללה ושלום

בימים שלפני מות הנביא עליו השלום, אבו בכר היה צמוד אליו תמיד. בזמן ההוא נשמע הנביא עליו השלום שאמר " החברה עימה אני מרגיש בטוח ביותר היא חברת אבו בכר, אילו הייתי רוצה חברות עם אחד מלבד אללה, הייתה היא החברות של  אבו בכר חברי. אליו אני חש חיבה ואחוות איסלאם. אף שער לא יישאר פתוח במסגד מלבד זה של אבו בכר".

בזמן שקרב מותו, הנביא עליו השלום סבל כאב רב. כשהגיע הזמן בו לא היה מסוגל יותר להוביל את התפילה, ביקש הוא, עליו השלום, מאבו בכר להוביל את המוסלמים בתפילות. עאישה, בתו של אבו בכר, ידעה עד כמה היה אביה רגשן וחששה שיהיה הוא נסער מידי מכדי לעשות זאת, אך הנביא עליו השלום התעקש לכן כך היה. ביום חייו האחרון של הנביא, עליו השלום, אבו בכר הוביל את המוסלמים בתפילת הבוקר. הנביא עליו השלום הרגיש מעט טוב יותר ובעזרת שניים מחבריו הוא הביט על המוסלמים מתפללים מאחורי אבו בכר. הוא חייך משמחה וחזר לחדרו.

הנביא עליו השלום נפטר מספר שעות לאחר מכן. כולם הרגישו אובדן גדול וחוו צער עצום. כשאבו בכר שמע את הבשורה המרה הלך הוא מיד לביתה של עאישה בו היה הנביא עליו השלום. הוא חשף את פניו בעדינות מפני המעטה נישק אותו ובכה. אז אמר: " הקרבתי את אמי ואבי למענך. אללה, לבטח, לא יביא אותך אל המוות פעמיים. הרגע חווית את המוות שאללה ייעד" .

למרות צערו, השקפתו וגישתו של אבו בכר התמלאה בביטחון כשראה כמה מוסלמים מבולבלים ונבוכים מן השאלה כיצד יכל נביאם האהוב, עליו השלום, למות. הוא עמד בפניהם באומץ ואמר: " ועכשיו, זה שעבד את מוחמד, יודע שמוחמד מת. אך זה שעבד את אללה, החי הנצחי שלעולם אינו ימות. אללה אמר "ואין מוחמד אלא שליח כן היו שליחים לפניו. אם ימות או ייהרג התשובו על עקבותיכם ומי שישוב על עקבותיו לא יזיק לאללה במאום ויגמול אללה למוקירי התודה". [סורת בית עמרם : 144).

בדרך זו הזכיר אבו בכר לאנשים את מציאותם: לעבוד ולציית לאללה. לא לקח זמן רב עד שאל האנסאר, ילידי מאדינה, והמוהג'ירין – המהגרים ממכה, קיבלו את אבו בכר כח'ליף ישר ובזאת החל פרק חדש בהיסטוריית האיסלם: הנהגתם הישרה של הח'ליפים. 

אבו בכר הח'ליף

 

לאחר מות הנביא עליו השלום, היה על המוסלמים לבחור ראש למדינתם. המוהג'ירון ואל אנסאר הסכימו שהח'ליף צריך להיות מן המוהג'ירון. אבו בכר או את עומאר בן אלח'טאב או את אבו עובאיידה בן אלג'ראח. עומאר הסמיק במהרה ואמר: " אבו בכר, איך יכולים אני או אבו עובאיידה להיות עדיפים על פנייך? אתה ללא ספק המצוין מבין המוסלמים. אתה הוא השני מן השניים במערה. אתה מונית להוביל את התפילות בזמן מחלתו של הנביא. מכל החברים היית הקרוב והיקר ביותר לנביא. כפי שהינך יקר לנו. הושט ידך כדי שנשבע אליך אמונים". אך עדיין אבו בכר לא עשה זאת. עומאר חשב שהעיכוב הזה מצד אבו בכר עלול להביא לאי הסכמה בין המוסלמים, אז הוא לקח את ידו של אבו בכר והתחייב לנאמנות כלפיו. השני לעשות כך היה אבו עובאיידה ואחריו היו כל המוסלמים.

אבו בכר אז כינס את המוסלמים ומסר את הנאום המצוין הזה אליהם:

" עזרו לי אם אני על האמת, ותקנו אותי אם אני על השגוי. החלש מביניכם יהיה חזק אצלי עש שאחזיר לו את הזכות שלו, והחזק מביניכם יהיה חלש אצלי עד אשר אשפוט אותו ואקח ממנו חובו. צייתו לי כל עוד אני מציית לאללה ושליחו, כשאינני מציית לאללה ושליחו, אל תצייתו לי" .

כאשר משלחת צבאית בהנהגת אוסאמה בן זייד עזבה לסוריה, אבו בכר הורה אותם לחכות עד שייפרד מן הצבא לשלום ולכוון אותם לתנאים הבאים:

" ראו שאתם נמנעים מבגידה. אל תדחו כל חוכמה על פני הצדק. אל תשחיתו אדם. אל לכם להרוג ילדים, נשים או זקנים. אל תפגעו בעץ תמר, אל תשרפו אותו. אל תקטעו כל עץ אשר בו מזון או אנשים או חיות. אל תזיקו לעדר גמלים נרעה אלא לשם האוכל. אתם יכולים לאכול מבשר אשר גברי המקום יביאו לכם מכליהם, על זאת הזכירו את שמו של אללה. אל תציקו לנזירים בכנסיות, והניחו להם לנפשם. כעת צעדו קדימה בשמו של אללה. בצעו המשימה שהופקדה עליכם. שאללה יגן עליכם מן החרב ומן ההרס! " 

אבו בכר נפטר בגיל שישים ושלוש. נקבר הוא לצדו הימני של הנביאי עליו השלום.

עבדאללה בן סאלאם

שמו המקורי היה אל חוסיין בן סאלאם. היה הוא רב מלומד, ואדם מכובד בעיני כל, בשל יושרו והידע שלו. חילק הוא כהלכה בין טיפולו בעצי הדקל שלו, עבודת אללה יתעלה, לימוד בבית הכנסת ולמידת תורה. היה עוצר הוא בפסוקי תורה מסוימים ומהרהר זמן רב לגבי הבשרותו של הנביא המיועד לבוא בכדי להשלים את מסר כל הנביאים הקודמים. ככל שהִרבה לקרוא כך השתכנע שהנביא המנובא הוא מוחמד בן עבדאללה עליו השלום שהופיע בין עמו במכה. סיפור התקלותו בנביא עליו השלום הוא סיפור מרתק. הוא התייחס אליו  בעצמו, אמר: "כששמעתי על הופעתו של שליח אללה, עליו השלום, חקרתי על שמו, תיאורו והזמן בו הופיע, והשוויתי אלו לזה שכתוב בספרנו, עד שהייתי בטוח שהיה הוא האחד שלו חיכינו, והמסר שנשא עימו היה אמת. למרות זאת שמרתי על שתיקתי לגבי המצב עד ליום שבו עזב את מכה להגר אל אל-מאדינה. לפני שהגיע אליה, שהה הוא בקיבּאא זמן מה, והגיע אל מאדינה איש לבשר על בואו. עבדתי אז בצמרת עץ דקל, כשדודתי חאלידה בת אל חארית'ואס ישבה תחת העץ. כששמעתי את הבשורה בכיתי, דודותי שמעה אותי בוכה וצעקה לי: "אתה מאכזב אותי! נשבעת באל, אילו שמעת שמשה בן עמרם עליו השלום מגיע לא היית נלהב כך". אמרתי, " אכן דודתי, הוא אחיו של משה וממשיך דתו, כי נשלח הוא עם אותו מסר". שתקה היא לרגע ואז אמרה "האם הוא באמת אותו נביא שסיפרת לנו שיישלח בזמן הזה להשלים את מסר הנביאים הקודמים?"  הבטחתי לה שכן הוא. הלכתי ישירות אל שליח אללה, עליו השלום, ושם ראיתי קהל רב בפתח דלתו. דחפתי את דרכי עד שהגעתי אליו. המילים הראשונות ששמעתי ממנו כשכיוון את האנשים " הו אנשים, הפיצו איחולי שלום, האכילו את הרעב וקיימו את התפילה בלילה כשאחרים ישנים, ולבטח תיכנסו אל גן עדן בשלום". הבטתי בריתוק אל תוך פניו כשדיבר, ואמרתי לעצמי " לא יכולות להיות אלו פניו של שקרן". הוספתי להתקרב אליו ואמרתי את השהאדה (הצהרת האמונה) בכדי להפוך למוסלמי. הוא שאל אותי, " מה שמך?" אמרתי " אל חוסיין בן סאלאם" " לא שמך יהיה עבדאללה בן סאלאם" אמר עליו השלום. " כן, עבדאללה" הסכמתי, " מעתה ואילך לא ארצה להיקרא בשם אחר מזה". שבתי אל ביתי וקראתי את כל משפחתי לאיסלם והם כולם קיבלו את האיסלם כולל דודתי חאלידה שהייתה אז אישה מבוגרת. ביקשתי מהם להסתיר את העניין מן היהודים עד שאתן להם סימן לחשוף זאת. אז שבתי אל שליח אללה, עליו ברכת אללה ושלום, ואמרתי " היהודים הם עם של שקרנים ומשמיצים, והייתי רוצה שתכנס את מנהיגיהם ואז תיקח אותי אל תוך אחד מביתך ותסתיר אותי מפניהם. אז שאל אותם אודותיי בכדי שייתנו לך את מעמדי בינהם, לפני שתקרא אותם לאיסלם. כי אם יידעו על האיסלם שלי לפני כן הם יביעו השמצות ושקרים עליי" . הנביא עליו השלום הסתיר אותי באחד מן החדרים  והזמין את היהודים וקרא אותם לאיסלם, והזכיר להם את מה שנכתב לגבי בואו בספריהם.  אבל הם המשיכו להתווכח עימו ולהתכחש לאמת, בזמן שהקשבתי לשקריהם. כשוויתר על כל התקוות שיתאסלמו, שאל אותם " מה מעמדו של אל חוסיין בן סאלאם בינכם?" " הוא מנהיגנו ובן מנהיגנו, הוא רבנו ומלומדנו" השיבו.  "אילו התאסלם הוא, תתאסלמו גם אתם?" שאל הנביא עליו השלום, " חס וחלילה!" אמרו, " הוא לעולם לא יהיה מוסלמי, השם ישמור עליו מפני זאת!" באותו הזמן הגחתי אל החדר ואמרתי להם "הו יהודים יראו את האל וקבלו את מה ששלח לכם. כי נשבע אני באל כי יודעים אתם שזהו שליח האל, ותמצאו אותו מתואר בתורה, ואף שמו מוזכר בה. ומעיד אני שהוא שליח האל, מאמין אני בו, מעיד אני שנביא אמת הוא, ומכיר אני בו". אמרו " אתה משקר ונישבע באל שאתה באמת הרשע מבינינו, בן רשע, בור בן בור." ולא הותירו שום פגם שיכלו לחשוב עליו להאשים אותי בו. פניתי אל שליח אללה, עליו השלום, ואמרתי "אמרתי לך שהיהודים הם עם של שקרנים ומשמיצים". עבדאללה שלל לגמרי את היהודים והוכיח יותר מפעם את טבעם הלא נאמן. הרבנים היהודים התקבצו יום אחד בבית הכנסת כדי לבחון את עניין של ניאוף בין יהודי נשוי ליהודיה נשואה. אמרו הם "הבה נשלח זאת אל מוחמד, אם יפסוק מלקות חבל והשחרת פנים נדע שהוא מלך, ואם יפסוק סקילה למוות באבנים, נדע שהוא נביא". כשבאו אל הנביא, עליו השלום, אמר הוא שהעונש הוא סקילה למוות באבנים. הוא גם ביקש לשמוע את התורה, והרב ישב וקרא ממנה באשר לענישת הניאוף. בזמן שקרא, הרב שם את ידו על הפסוק של הסקילה. עבדאללה הזיז את ידו של הרב ואמר " הנה, הו שליח אללה, הנה הוא הפסוק על הסקילה שסירבו להקריא לך!" . הנביא עליו השלום אמר " אבוי ליהודים! מה גרם לכם לזנוח את פסיקתו של האל אשר אתם מחזיקים בידיכם?" עבדאללה בן סאלאם הקדיש עצמו לאיסלם בלהיטות שהתעלתה אף להיטותו כשהיה יהודי.  הוא אהב מאד לקרוא קוראן, ולתת למשמעות ולהרגשה לחלחל אל שכלו, אל לבו ואל שד עצמותיו. היה הוא צמוד בנלהבות אל הנביא, עליו השלום, ורצה תמיד להיות קרוב אליו וללמוד ממנו אמירותיו ומעשיו. הוא עמל בחריצות כדי לזכות בגן עדן, עד אשר הנביא עליו השלום בישר לו שהוא יזכה בו!. מאחורי הבשורה הטובה הזו ישנו סיפור שתואר מפי ק'ואיס בן עובאדה, אמר " הייתי יושב במעגל למידה במסגד הנביא, עליו השלום,  במאדינה, כשאדם נעים ומבוגר היה מדבר ואנשים נהנו מאד מדבריו. לאחר שסיים והלך לדרכו אמרו האנשים " מי שירצה להביט ביורש גן עדן שיביט באדם הזה" אז שאלתי מי הוא האדם הזה ונאמר לי עבדאללה בן סאלאם. החלטתי לעקוב לאחר האיש כדי לגלות מדוע הובטח לו גן-עדן. כשהגעתי לביתו והתכוונתי להיכנס, ביקשתי רשות להיכנס והוא אישר לי, ואז שאל "מה הביא אותך בני?" תארתי לו את הסיפור עם האנשים ושאלתי אותו מה הייתה הסיבה מאחורי כך. אמר " אללה יודע מי הם שוכני גן עדן. אך אומר לך מה הסיפור שמאחורי זאת. לפני זמן רב, במהלך ימי הנביא עליו השלום, היה לי חלום שאדם בא אליי, החזיק בידי וביקש ממני לקום. כשצעדתי ראיתי שביל משמאלי, והתכוונתי לפנות בו, כשאמר " עזוב זאת זוהי לא דרכך" אז הבטתי ומצאתי דרך בהירה מימני, אמר לי לקח את השביל הזה וכך עשיתי עד שהגעתי אל גן רחב יפייפה וירוק, ובאמצעו ניצב תורן ברזל, מושרש באדמה ומגיע עד השמימה ובצמרתו הייתה טבעת זהב. האדם אמר לי "טפס", " אני לא יכול" השבתי. משרת הגיע והחזיק אותי כך שיכלתי לטפס עד שהגעתי אל טבעת הזהב. החזקתי את הטבעת בשתי ידיי ונותרתי תלוי עד שהתעוררתי. למחרת סיפרתי את חלומי לנביא עליו השלום והוא פירש אותו, אמר " באשר לשביל השמאלי, זהו השביל של שוכני השמאל של הגיהנום, והשביל הימני הוא דרך הישר, של שוכני גן עדן. הגן הירוק הוא האיסלם, והתורן באמצעו היא הדת, טבעת הזהב היא אמונה איתנה, ואתה תיצמד אליה עד יום מותך". ירצהו אללה יתעלה

זייד בן ת'אבית

 

כל אחת מן הדתות הגדולות בעולם מחזיקה בכתבי הקודש שלה. בכך גם האיסלם אינו יוצא מן הכלל, אך האיסלם שונה מעט מן הדתות האחרות בכך שספרו בעל מאפיינים שהמוסלמים מאמינים שהם יחודיים רק בו.

מבין התכונות המיוחדות של ספר האיסלם, הקוראן הנשגב, נמצא דוגמאות רבות. הנה מעט מהן:

1. כל מילה בו התגלתה באופן שמיاמי ומקודש לשליח אללה עליו השלום, לפיכך  יכול להיקרא " מילות אללה" פשוטו כמשמעו. כך באיסלם יש הבחנה ברורה בין הקוראן (דברי אללה יתעלה כפי שנתגלו לנביא מוחמד עליו בירכת אללה ושלום) מצד אחד, לבין החדית' (אמירותיו ותיאור מעשיו של מוחמד עליו השלום) מהצד האחר, אין הבחנה בכל כתובים דתיים אחרים. זה מסביר את העובדה שהפסוקים שמתחילים במילה "ק'ול" (אמור) נשמרו ושוננו כפי שנגלו בציווי הזה.

2. הקוראן הוא כתב הקודש היחיד שנשמר בשלמותו הן בכתב והן בעל-פה. כי:

        א- הוא שונן בדיוק בלבבות של מאות אלפי אנשים מימי הנביא עליו השלום ועד היום. רבים מאותם אנשים אף לא דוברים את השפה הערבית של הקוראן. עובדה זו לבדה היא בגדר נס מספק כאשר אנו מבינים שהקוראן מכיל יותר מששת אלפים פסוקים.

        ב- הוא נכתב בדיוק רב במשך ימי חייו של הנביא מוחמד עליו השלום, תחת פיקוחו והשגחתו, דבר שלא נעשה באף כתב קודש קודם.

3-הקוראן הוא הספר היחיד ששימש כחוקה לממשלות ומדינות רבות במשך ההיסטוריה האיסלאמית.

אלו הן מעט דוגמאות מהתכונות המיוחדות שנותנות לכתב קודש האיסלם את ההבדל הייחודי שלו.

מבין האנשים להם המוסלמים מוקירים תודה על כתיבת שימור הקוראן הוא זייד בן ת'אבית, שהיה אחד מכותביו המתעדים של הנביא מוחמד עליו השלום.           זייד בן ת'אבית ידוע בעיקר בשל תרומתו להיסטוריית האיסלם כמורה לאלו שניתנה להם האחריות על הנוסח הכתוב הרשמי של הקוראן.

סיפור תפקידו של זייד החל כך: 

א-נאוואר, אמו האלמנה של זייד, ביקשה מאחד ממקורביה להזכיר בפני הנביא מוחמד עליו השלום את רצונו של בנה להתחבר קרובות עם הנביא עליו השלום דרך חברות מתמשכת. האיש הלך אל הנביא עליו השלום ואמר: " הו נביא אללה, ילדנו זה משנן מלבו שבע-עשר פרקים מן הקוראן, וקורא אותם במדויק כפי שנגלו אליך. בנוסף הוא גם בקי מאוד בענייני קריאה וכתיבה. הוא מייחל להיות קרוב אליך. שמע אותו אם תרצה."

הנביא מוחמד עליו השלום הקשיב לקריאתו של זייד, אותה מצא ברורה מאד ומדוייקת, המגלה את כשרונותיו הלשוניים המיוחדים של הנער. אז הורה לו ללמוד עברית בכדי להקל בקשרי הנביא עליו השלום עם היהודים.

מאוחר יותר, זייד בן ת'אבית למד ארמית נוצרית, כך הפך למקשר ומתרגם רשמי של הנביא מוחמד עליו השלום. בסופו של דבר, גיבורנו הצעיר הפך לאחד מכותביו המתעדים הרשמיים של הנביא עליו השלום שנקראו לכתוב את ההתגלויות הקדושות שנגלו לנביא עליו השלום משמים. זה התיר לתבונתו של זייד להבחין מקרוב בנסיבותן של ההתגלויות, שהפכו מאוחר יותר להערות החשובות ביותר בענייני הקוראן לאחר מות הנביא מוחמד עליו השלום.

הידע העמוק שלו בקוראן גרם אפילו לחבריו הקרובים ביותר של הנביא עליו השלום להיעזר בו ולתת לו כבוד מיוחד, למרות העובדה שהיה הוא צעיר מהם בהרבה, היה הוא בן עשרים ושתיים בלבד בזמן מות הנביא עליו השלום.

בהיסטוריה האיסלאמית נאמר שעבדאללה בן עבאס, הידוע מאד במיוחד בשל ידעו בענייני האמונה, ראה בפעם את זייד בן ת'אבית מתכוון לרכוב על סוסו. הוא ניגש לעזור לו. זייד אמר מתוך כבוד: " אין צורך אח, הו בן דודו של שליח אללה". בן עבאס אמר "כך חונכנו לנהוג במורינו".

אין זה פלא שבמשך ולאחר קרב יאמאמה בימיו של הח'ליף הראשון, אבו בכר ירצהו אללה יתעלה, היה זייד האיש שנבחר למשימת השלמת הנוסח הכתוב של הקוראן, בסיועו של עומאר בן אל ח'טאב ירצהו אללה יתעלה.

בזמן קרב יאמאמה כאשר מספר גדול מהסחאבים, חבריו הקרובים של הנביא עליו השלום, שידעו בעל-פה את הקוראן נהרגו. עומר בן אל ח'טאב הביע את חששו הגדול שכמה מפסוקי הקוראן שידעו כמה מהסחאבים יישכחו עקב מותם. אז הוא הציע לאבו בכר לאסוף את הקוראן לנוסח ובזאת להשלימו.

אבו בכר היסס תחילה, משום כפי שאמר " זה לא נעשה על-ידי הנביא, עליו השלום". אלא לאחר מכן השתכנע בהכרחיות העניין, משום שבחיי הנביא עליו השלום לא היה צורך בצעד כזה, מאחר שהמקור המוביל של ההתגלויות היה חי ביניהם, עליו השלום.

הח'ליף ראה בזייד בן ת'אבית כאיש המתאים ביותר לעבודה זו. כך הוא הנחה את זייד: " הינך איש צעיר נבון וראוי לאמון. ונהגת לכתוב את ההתגלויות למען הנביא עליו השלום, אסוף את הקוראן והשלם אותו". זייד דיווח "נשבע אני באללה שאילו ביקשו ממני להזיז הר היה זה קל יותר מאשר המשימה הזו שמינו אותי עליה".

עם השלמתו המלאה של הספר, נשמר הוא עם הח'ליף אבו בכר, אז יורשו עומאר, לקראת מותו הפקיד את הספר אצל בתו חאפסה, אשת הנביא עליו השלום, שהייתה גם ידועה בשל ידעה בקוראן  מלבד אחת מן המעטים שידעו קרוא וכתוב בקהילה.

מיד נעיף מבט בכמה פרטים של האירוע הגדול הזה של השלמת ספר קודש האיסלם. אך לפני שנתחיל הרשו לי להזכיר לקוראים שהקוראן שונן בעל-פה בליבם של רבים מחבריו הקרובים של נביא האיסלם עליו השלום במהלך ימי חייו. כמו כן הוא גם תועד ונכתב בהוראתו של הנביא עליו השלום בידי כותביו, הידוע מביניהם זייד בן ת'אבית. איכשהו רבים מאותם חברים מצאו את מותם, עקב המלחמות בין צבאות האיסלם והבוגדים, הידועות בהיסטוריה האיסלאמית כ"מלחמות הבגידה".

הייתה זוהי הסיבה העיקרית מדוע עומר בן אל ח'טאב הציע את השלמת נוסח הכתב. המשימה שהוטלה על זייד בן ט'אבית הייתה לאסוף את החלקים המפוזרים אצל אנשים שונים, לאמת את הכתבים ולשים אותם בסדר שהוקצה לפסוקים ולפרקים על-ידי הנביא עליו השלום בעצמו לפני מותו.

למרות שזייד, ראש הוועדה, ידע בעצמו את הקוראן כולו בעל-פה מלבו, יחד עם רבים אחרים, הוא מילא נוהל מדוקדק מאד באוסף זה.

 

1. כל מי שידע חלק מהקוראן הגיע ודיווח אותו לתיעוד כתוב בידי הוועדה. עם זאת, הדיווח לא התקבל אלא אם כן הוא נשמע לחבר המדווח ישירות מפיו של הנביא עליו השלום בעצמו, והכתב נבדק בידי הנביא עליו השלום בשנה האחרונה לחייו.

2. הפסוקים והפרקים של הכתב נכתבו בסדר שהורה להם אז הנביא עליו השלום בעצמו.

3. בכדי לערוב אותנטיות, אף טקסט לא התקבל אלא אם כן האדם המוסר אותו לוועדה מביא שני עדים שראו ושמעו את הפסוקים ישירות בפיו המבורך של הנביא עליו השלום.

באמצעות הנוהלים המדוקדקים של הוועדה, שבראשם עמד זייד בן ת'אבית שמונה בידי עומר בן אל ח'טאב, נאסף נוסח הכתב השלם של הקוראן, שאז הוחזק ונשמר אצל הח'ליף אבו בכר. אז לאחר מותו אצל הח'ליף השני עומאר בן אלח'טאב שהוריש אותו לאחר מותו לבתו חאפסה, כפי שהוזכר קודם.

היה זה הח'ליף עות'מאן בן עפאן שזכה לכבוד לפקח על ההפצה של הנוסח "הסטנדרטי" של הקוראן בזמן כהונתו. שוב, המשימה הוטלה על גיבורנו זייד בן ת'אבית, עם סייועם של מספר סחאבים נכבדים של הנביא עליו השלום.

למדנו מן ההיסטוריה שהנביא עליו השלום התיר למאמינים לקרוא את הקוראן הקדוש לפי ניבם. אך כאשר המדינה האיסלאמית התרחבה, הסחאבה התפזרו בכל האיזורים החדשים הכבושים. וכל אחד מהם לימד את הקוראן בדרך שהוא השתמש בה. דבר זה יצר בילבול מה, במיוחד אצל מתאסלמים חדשים שלא יכלו להבין את פשר השוני בהגייה, למרות שהיה הוא קל. אנשים כמעט והחלו לריב על מי הוגה נכון יותר פסוקים מסויימים.

כדי לסיים את ההמולה והבילבול, הח'ליף הגדול עות'מאן בן עפאן התייעץ עם הסחאבה, ועשה את ההחלטה ההיסטורית של " הנוסח הסטנדרטי" שיהיה אחיד לכולם.  הוא שלח את הכתב שהושלם והוחזק אצל חאפסה, אלמנת הנביא עליו השלום ובת הח'ליף השני, והורה לוועדה, שכללה את גיבורנו זייד בן ת'אבית, לייצר עותקים מדוייקים של אותו הכתב ולשלוח אותם למרכזים הגדולים שבמדינה.     אז הח'ליף עות'מאן שכל שאר העותקים האחרים יושמדו, כך יובטח איחוד בשיטת קריאת הקוראן, לשמור על הכתב מכל סילוף ולהגן על הקהילה המוסלמית מפי ויכוחים על שיטת הקריאה הנכונה.

עד היום, היכן שלא נפתח עותק של הקוראן, אנו עשויים למצוא את הביטוי "על-פי הנוסח העות'מאני" כאיזכור לאותם עותקים סטנדרטיים שהוצאו לאור בהוראתו של הח'ליף עות'מאן בן עפאן ובוצע בידי זייד בן ת'אבית, עם סייועם של כמה חברים קרובים של הנביא מוחמד עליו השלום.

הערך של עומר בן אל-ח'טאב בהיסטוריה האסלאמית והעולמית

 

חייו של אל-פארוק עומר בן אל-ח'טאב הם דף מבריק של בהיסטוריה האסלאמית, אשר הרשים את כל ההיסטוריה.

חייו של עומר היו דוגמה למופת עבור חסידים, מדענים, פוליטיקאים, אינטלקטואלים, מנהיגי צבאות, שליטים של האומה, סטודנטים הציבור הרחב, כולם יפיקו תועלת אם ילכו בדרכו.

חייו של עומר בן אל-ח'טאב היו מודל טוב מאוד למי שרוצה לעשות תהילה, או להשיג מטרה, או לשנות את חייו לטובה, וכשאנו מסתכלים על החיים של עומר בן אל-ח'טאב.

מי הוא עומר

לא רק המוסלמים הפיקו תועלת מתולדות חייו והישגיו של עומר בן אל-ח'טאב, אלא שהוא היווה תועלת לכולם, למוסלמים ולבלתי מוסלמים, אנחנו לא יכולים לשכוח כי הוא המציא כמה אמצעים שהאנשים מממשים אותם עד עצם היום הזה, הוא היה :

*      היה הראשון אשר המציא " סדר הפנקסים " שנקרא בערבית "דיוואן" שבו נרשמו שמות החיילים והעובדים במדינה .

*      היה הראשון שכונה בשם " אמיר המאמינים " .

*      היה הראשון אשר אסף את הקוראן הקדוש בספר של ניירות.

*      היה הראשון אשר הורה למוסלמים בכל רחבי האמפרייה האיסלאמית להתפלל בציבור את תפילת " תרוויח" של החודש רמדאן .

*      היה הראשון אשר העניש את שותי היין

*      היה הראשון שפתח את המדינות : עיראק, אזרבייגאן, פרס, סוריה, לבנון, ומצרים. והוא אשר הביא את האיסלאם למדינות אלו .

*      היה הראשון אשר כפה את המסים, הוא הורה לעשירים לשלם 48 דרהמים לחודש, ועל העניים 12 דרהמים לחודש . הוא כפה גם על היהודים והנוצרים לשלם את הג'זיה (מס גלגולת) .

*      היה הראשון אשר סימן את הגבולות בעולם המוסלמי, בתקופה זו נקראו " מצר " כמו מוסול, כופה, סוריה, מצרים . 

*      היה הראשון אשר מינה שופטים בערים הגדולות בעולם האיסלאמי.

*      היה הראשון אשר רשם את שמות האנשים לפי השבטים שלהם, והוציא להם משכורות לפי כך .

*      היה הראשון אשר ייבא את המזון ממצרים דרך הים עד אל-מדינה משכן הח'ליפות .

הייחוס שלו

הוא עומר בן אל-ח'טאב בן נופייל אל-עדווי אל-קורשי, נולד למשפחה מבוססת בעיר מכה, והיה אחד הבחורים בעלי המעמד הגבוה בקרב בני עמו .

אמו היתה חנתמה בת האשם בן אל-מוג'ירה בן עומר בן מח'זום . סבו האשם כונה בשם בעל שני הרמחים .

הולדתו

הוא נולד במכה שלוש עשרה שנים אחרי הולדתו של הנביא מוחמד עליו שלום והברכה.

הנביא מוחמד עליו השלום קיווה בימים הראשונים של האיסלאם שאללה ינחה את עומר כדי יתאסלם, הנביא עליו השלום אמר: " אלוהים אני מתפלל לך שתספק לאיסלאם את עומר בן אל-ח'טאב או עמרו בן הישאם " והיה עומר בן אל-ח'טאב האהוב ביתור על אללה כי הנחה אותו לאיסלאם אולם עומר בן הישאם מת כופר .

 

למה ביקש הנביא מוחמד עליו השלום אחד שני הגברים האלה?

האנשים הראשונים באיסלאם היו נפגשים בסתר, בבית אחד המוסלמים שנקרא בית אל-ארקם בן אבי אל-ארקם אל-מח'זומי כדי להתרחק מרדיפת הכופרים מקורייש שנהגו לענות ולהעניש את המאמינים והמוסלמים החדשים .

עומר בן אל-ח'טאב היה אחד הכופרים אשר נהג לענות את המוסלמים, וגם עומר בן הישאם . בתקופה זו התפלל הנביא עליו בירכת אללה ושלום לאללה שינחה אחד מהם לאיסלאם כדי להקל על המוסלמים ולשמור עליהם מן השני .

למרות המלחמה האכזרית שניהלו שני הגברים נגד האיסלאם, לא התעלם הנביא מוחמד עליו השלום מאלמנטים של מנהיגות שבהם, והבין שהצטרפות אחד מהם למחנה של האיסלאם יספיק כוח וגאווה למעמד המוסלמים .

אללה ישתבח שמו נענה לבקשה של הנביא מוחמד עליו בירכת אללה ושלום, והנחה את עומר להאמין לנביא מוחמד עליו השלום.

עומר נהפך לאחד המאמינים והחסידים החזקים בקרב המוסלמים, הנביא עליו השלום תיאר את זה באומרו: " ההחזקה של עומר בן אל-ח'טאב בדת היא החזקה ביותר מכולם" הוא אמר עוד במקום  שונה : " זה הוא עומר בן אל-ח'טאב, האיש שאינו מקבל את השקר".

ואמר עוד עליו השלום : " אם היה נביא אחריי היה זה עומר בן אל-ח'טאב "

דברי חברי הנביא על עומר

 

1 –    הגברת עאישה

        היא אמרה : " עומר בן אל-ח'טאב נחשב לתוספה כבדה וחיובית לאיסלאם, וכל אשר יראה אותו יידע את זה " . היא אמרה עוד: " הישיבה שבה ייזכר עומר בן אל-ח'טאב תהיה ישיבה טובה ".

2 –    סעיד בן זאיד

        נאמר כי סעיד בן זאיד בכה למותו של עומר, הוא נשאל למה

        אתה בוכה ?

        הוא הגיב : מותו של עומר הוא סדק לא ייתקן עד יום תחיית המתים.

3 –    אבו טלחה אל -אנסרי

        ביום מותו של עומר הוא אמר : אני נשבע באללה כי אין בית מוסלמי אלא שחל בו חוסר בדת ובחיים אחרי מותו של עומר.

4 –    חוזייפה בן אל-ימאן

        הוא אמר : " האיסלאם בימי עומר בן אל-ח'טאב נראה כמו הולך ומתפשט אולם אחרי מותו האיסלאם נראה כמו הולך וניסוג ומצטמצם ".

5 –    אלעבאס בן עבד אל-מוטליב

        הייתי שכן לעומר בבית, לעולם לא ראיתי איש כמוהו, היה מתפלל כל הלילה, צם כל היום, עוזר לכל הנזקקים .

דברי המזרחנים על עומר בן אל-ח'טאב

 

 

1 –   בספרו " החליפות " אמר מויר: הפשטות והאחריות היו העקרונות החשובות ביתור של עומר בן אל-ח'טאב, הוא לא הזהדה לאחד על השני, נהג בצדק, ולמרות שהיה מעניש את החוטאים בכל תוקף אלא שהוא היה רך לב, מלא חמלה וחסד, ובמיוחד על היתומים והאלמנות .

2 –    באנציקלופדיה הבריטית נכתב: עומר היה מושל חכם וגאון, , הוא העניק יותר ויותר לאיסלאם .

3 –   בספרו " מוחמד ויורשיו " כתב הפרופסור וושנגטון אירווינג: חייו של עומר מתחילתם ועד סופם מעידים על כך שהוא היה איש של חשיבה וכשרונות גדולות, והיה מעלה את עקרונות הצדק.

        הוא אשר הקים את הבסיס של המדינה האסלאמית, והגשים את תקוות הנביא מוחמד עליו בירכת אללה ושלום, ועזר לח'ליף הראשון (אבו בכר אל-צדיק) במשך תקופת הח'ליפות הקצרה שלו.

        הוא אשר קבע את היסודים של הנהלת המדינה האיסלאמית, והורה לבחור במנהיגים הישרים והצודקים כדי להפיץ את עקרונות הצדק והשוויון בקרב האומה.

סצינות מחיי עומר לפני האיסלאם

עומר בן אל-ח'טאב נהג בימי הג'הליה להגן על המנהגים של בני עמו (קורייש), הוא האמין לאלילים וזה גרם לו להתנגד לאיסלאם מאז היום הראשון להתגלות, כי חשש שהדת החדשה תשפיע שלילית על הסדר במכה בעת זו, כי היה למכה ועמה מעמד גבוה בין כל השבטים והמדינות האחרים, מעמד זה הביא ליד קורייש אוצר, כוח ועושר רוחני.ולסיבה זו התנגדו ראשי מכה לאיסלאם.

לפני שהתאסלם, נהג עומר לענות אחת השפחות שלו כי התאסלמה, בכל יום היה מעניש אותה ומרביץ לה בשוט עד שראה אבו בכר את זה וקנה ממנו את השפחה ושיחרר אותה.

לעומר היה אליל שנעשה מתמרים, כשחש עומר ברעב באחד הימים ולא מצא מה לאכול, הוא אכל את האליל!!!

הנה זה עומר אל-פארוק, שסגד לאלילים, והעניש כל אשר משפיל או מנסה להעליב או לפגוע בהם או להורידם ממעמד הגבוה שלהם .

עם זאת, היה עומר אדם רהוט, נבון, חזק, רחים, צדיק, בעל אמירה ברורה, דבר זה הביא לבני עמו לעשות ממנו השגריר של שבט קורייש בכמה מקרים, והיה הדובר שלהם במקרים אחרים.

כפי שאנו רואים כי סצינות אלה מציעים לנו סתירה מוזרה בתולדות חייו של עומר, אנו רואים תכונות חיוביות ושליליות, ואין ספק כי לכל אדם יש מגוון של מאפיינים הם חיוביים וחלקם שליליים, אבל לעומר בן אל-ח'טאב, היו הרבה דברים חיוביים שמבדילים אותו מאנשים אחרים, האיסלאם הפיק תועלת באופן משמעותי מן הערכים המוסריים של עומר והעלה אותם.

אחת התכונות הטובות של עומר היתה המנהיגות, האיסלאם פיתח את תכונה זו בעומר עד שהגיע באחד הימים להיות הח'ליף, והמנהיג לכל האומה האיסלאמית.

עומר חי בימי הג'הליה, וידע את האמת שלה, המסורות, והמנהגים שלה, והגן עליהם בכל מאודו, לכן כשהתאסלם הוא ידע היופי של האיסלאם והבין את ההבדל העצום בין הטוב והרע, בין הכפירה והאמונה.

עומר העיד תעודת צדק על האיסלאם לפני מותו, הוא אמר: "היינו מושפלים עד שבא האיסלאם והעלה את המעמד שלנו".

אלצחאבהאו בני לווייתו של הנביא מוחמד עליו השלום והברכה , הם קבוצת האנשים שהכירו את הנביא מוחמד הכרות אישית, והיו הראשונים שהכירו בו כנביא. ומהם היו גם כמה מן האנסאר שעמדו לצד הנביא בימי המצוקה ושמעו ממנו את יסודות ההלכה האיסלאמית .

לקבוצת האנשים הזאת חשיבות רבה בהלכה המוסלמית , כיוון שמעדויותיהם אפשר ללמוד על אורח חייו של הנביא מוחמד, אורח חיים שנחשב דגם לכל מוסלמי מאמין. החדית', כלומר המסורות המוסלמיות שעל-פיהן נקבעת ההלכה המוסלמית, הן למעשה עדויות על אורח חייו של הנביא מוחמד. הן נחשבות אמינות, רק אם העד הראשון בשלשלת המוסרים הוא מבני לווייתו של מוחמד.

אבו זר אל-ג'פארי

 

אבו זר אל-ג'פארי, הוא ג'נדבּ בן ג'נאדה אל-ג'פארי. אמו היתה רמלה בת אל-ווקיעה אל-ג'פארייה, היא גם התאסלמה אחרי הבן שלה.

היה אדם גבוה, צנום, שחור, לבן השער והזקן . נולד וגדל בשבט ג'פאר שהיה בין מכה ואל-מדינה, אנשי השבט הזה נודעו כשודדים, כי היו חוסמים את הדרך של הנוסעים והסוחרים, ושדודים את הכסף והרכוש שלהם בכוח.

אבו זר היה אמיץ לב, יוצא בכל בוקר על גב הסוס שלו, חוסם את הדרך של הסוחרים, ושודד את כספם ורכושם.

על אף שהיה אבו זר שודד כמו כל בני השבט שלו, היה מאמין שיש אלוה שברא את כל הבריות . לפני האיסלאם הוא לעולם לא סגד לאלילים, ונהג בכל ימי חייו לומר : " אין אלוה מבלעדי אללה " .

אבו בכר אל-צדיק סיפר כי לפעם שאל את אבו זר על חייו ואמונתו לפני התגלות האיסלאם: אבו זר הגיב לו באומרה: ידעתי שיש אלוה שברא את היקום הזה, והייתי מתפלל לא בכל יום עד שבא האיסלאם!!

 

האור מסתנן בלב אבו זר ובני שבטו

סיפור התאסלמותו של אבו זר היה יותר מדהים, הוא סיפר לחברי הנביא עליו השלום על זה, הוא אמר : הייתי איש משבט ג'פאר, לפעם נודע לנו שיש בן אדם במכה טוען שהוא נביא ונשלח מקרב אללה.

אמרתי לאחי: לך לאיש הזה ודע את הסיפור שלו!

הוא נסע למכה ונפגש עם הנביא מוחמד עליו בירכת אללה ושלום, וחזר לי בחדשות הטובות ביותר ששמעתי .

שאלתי אותו: מה מצאתָ ?

הוא ענה: ראיתי אדם שאומר שאללה ציווה עליו לעשות את הטוב ולהימנע מן הרשע !

תגובה זו לא הספיקה לי, החלטתי לנסוע למכה ולחפש את האמת בעצמי. הגעתי למכה, ובהיתותי בזירה של באר זמזם והמסגד אל-חראם עבר עלי " עלי בן אבו טאליבּ " הוא הסתכל עלי ושאל: נראה לי שאתה זר?

עניתי לו : כן !

הוא אמר לי אני מארח אותך בבית שלי, הלכתי איתו. בדרך לא דיברנו וגם בבית, וביום השני חזרתי לתחום המסגד והעזתי לשאול על הנביא החדש . הם לא הגיבו לי עד שראיתי עלי בן אבו טאליבּ חוזר ובא לכיוון שלי ושאל אותי: אתה שוב לא מצאת את מה שאתה רוצה, מה איתך ? למה אתה כאן במכה ?

אמרתי לו שזה סוד את תשמור אותו אני אגיב לך !

הוא הבטיח לי שישמור על הסוד הזה, אז אמרתי לו שבאתי לחפש את האיש שטוען שהוא נביא, וסיפרתי לו את עניין החדשות שהביא לי אחי !

הוא אמר לי: אני אנחה אותך למקום הנביא הזה רק בוא בעקבותי בדרך, ובכל מקום אני אלך או איכנס תיכנס אחרי כדי שלא יבינו הכופרים ולא יפגעו בך .

הלכתי בעקבותיו עד שהגענו לנביא עליו השלום והברכה, וכשישבתי בין ידי הנביא שאלתי אותו לספר לי על האיסלאם !

הוא הבהיר לי את עקרונות האיסלאם, אז התאסלמתי !!

הנביא עליו השלום אמר לי : אבי זר, חזור לעיר שלך, ולא תגיד לשום אדם שהתאסלתָ כדי שלא יפגעו בך !

עניתי לו: אני נשבע באללה שאני אצרח במילת האיסלאם בקרב הכופרים בכל מקום!

אבו זר הלך למסגד הגדול, ואמר בקול רם: הוי אנשים, הוי בני קורייש, אני מעיד שאין אלוה מבלעדי אללה, וכי מוחמד הוא הנביא והשליח והעבד של אללה !

הם נבהלו ואמרו זה לזה: קומו לכופר הזה, הם קמו והרביצו לו בכל מקום בגופו עד שבא אל-עבאס בן עבד אל- מוטילבּ שהכיר אותו, ואמר להם: הפסיקו, הפסיקו, הַהורגים אתם איש משבט ג'פאר שהסחורה שלכם עוברת עליו ?!

הם הפסיקו, וביום השני חזרתי למסגד ואמרתי אותן מילים, וגם הם חזרו להרביץ לי בכל מאודם עד שבא אל-עבאס שהורה להם להפסיק להרביץ לי, והבהיר להם את הסכנה של בני השבט שלי, הם הפסיקו וזה היה הצעד הראשון של אבו זר באיסלאם.

הנביא מוחמד עליו בירכת אללה ושלום כשרצה לחייך היה אומר לאבו זר: הוי אבו זר תספר לי על ידיעתך באללה ?

אבו זר היה ענה לו: היה לי אליל שנקרא לו

"נהם" באחד הימים שמתי לו חלב בצלחת, והלכתי. כשחזרתי ראיתי כלב שותה את החלב אחר כך הוא השתתן בצלחת. אז הבנתי שטעיתי כשלקחתי לעצמי את האליל הזה כאלוה !

אני החלתי לקלל את האליל הזה, אמא שלי צעקה עלי: מה אתה אומר, אוי ואבוי לך אתה מקלל את האלוה "נהם"?

אמרתי לה : כן

היא הגיבה אוי לך, איך אתה מקלל את האלוה שלנו ?

סיפרתי לה מה קרה, היא הבינה ואמרה: זה זה דבר לא טוב שאלוה לא יכול להגן על עצמו ועל האוכל שלו מפני כלב, אני מקווה שנעזוב עבודת האלילים והאבנים, וכל בר דעת חייב ללא לעבוד לאלילים .

הנה אמר הנביא מוחמד עליו השלום: צדקה אמו של אבו זר .

אבו זר היה אחד המוסלמים הראשונים, המחקרים מבהירים כי היה הרביעי באיסלאם, ולאחר מכן הוא חזר לשבט שלו עד שהיגר הנביא מוחמד עליו השלום והברכה אל אל-מאדינה, והצטרף אליו שם.

אבו זר נהג לספר את סיפור יומו הראשון באיסלאם, והיותו מראשוני המוסלמים, הוא אמר: הייתי רבע האיסלאם שלושה האמינו לפניי והייתי אני הרביעי, נכנסתי על הנביא מוחמד עליו הברכה ושלום ואמרתי לו, שלום עליך שליח אללה אני מעיד שאין אלוה מלבד אללה וכי מוחמד הוא העבד והשליח שלו!

ראיתי בפניו של הנביא שמחה ואופטימיות, והוא שאל אותי: מי אתה ?

עניתי: אני ג'נדבּ אדם משבט ג'פאר !

אחרי התאסלמותו איחה הנביא עליו השלום בינו לבין אל-מונזר בן עמרו .

אבו זר שהה זמן רב עם הנביא מוחמד עליו השלום לכן הוא למד ממנו הרבה, והושפע ממנו יותר מאחרים. לכן הוא אומר : אין דבר שלמד הנביא עליו השלום מן המלאך גבראל אלא הוא לימדני !

הסגפנות ושפלות הרוח שלו

אבו זר היה אחד האנשים החכמים בעלי הידע, האדיקות, הסגפנות ושפלות הרוח .

עלי בן אבי טאלב דיבר על אבו זר, הוא אמר: הוא אדם בעל מדע חשוב בהלכה האיסלאמית .

הנביא עליו השלום דיבר גם הוא על אבו זר, הוא אמר: אבו זר אל-גפ'ארי דומה ביותר לנביא ישוע עליו השלום והברכה .

הוא אמר במקרה שונה: הרוצה לראות את שפלות הרוח של הנביא ישוע עליו השלום עליו להסתכל על אבו זר אל-ג'פארי .

 

סיפור מותו

בשעה האחרונה לפני מותו של אבו זר, בכתה אישתו, והוא שאל אותה: למה את בוכה ?

היא הגיבה לו: אתה בא למות, ואנחנו כאן במדבר לבד, אין לנו שכן ואין לנו חבר, וגם אין לי תכריך שאעטוף אותך בו אחרי מותך!

הוא אמר לה: אל תבכי, אני שמעתי את הנביא מוחמד עליו השלום אומר: " אחד מכם ימות במדבר, וינכחו במותו קבוצה של מאמינם " וכל המאמינים שהיו בישיבה זו עם הנביא נפטרו במקומות שאינם במדבר, רק אני החי, ואני חושב זה אני שעליו דיבר הנביא עליו בירכת אללה ושלום. אז לכי והסתכלי על הדרך! את תמצאי אם ירצה השם נוסעים שיעזרו לך!

אחרי שעה הופיעה קבוצה של נוסעים, אני קראתי להם, אמרו מה איתך?

אמרתי זה בעלי מת, ואני צריכה עזרה !

שאלו : מי הוא ?

אמרתי : אבו זר אל-ג'פארי

הם ירדו והחלו לעזור לי, עטפו אותו בתכריכים, וקברו אותו.

אל-זובייר בן אל-עאוואם

 

הוא אל-זובייר בן אל-עאוואם בן ח'וואיילד בן אסד בן קוסאיי בן כלאב אל-קורשי אל-אסדי, נולד ב- 28 לפני תחילת הספירה האיסלאמית .

הוא אבו עבד אל-רחמן- חווארי הנביא מוחמד עליו בירכת אללה ושלום ( התומך בו ). גאבר בן עבד אללה סיפר כי הנביא עליו השלום שאל את חבריו בזמן אחד הקרבות נגד הכופרים: מי יכול לעדכן אותי על הצבא של הכופרים?

אל-זובייר ענה : אני, שליח אללה יכול לעשות !

הנביא שאל עוד פעם: מי יכול לעדכן אותי על הצבא של הכופרים?

התגובה באה שוב מפי אל-זובייר שאמר : אני, יכול לעשות !

אז אמר הנביא: לכל נביא היו תומכים ( חווארים בערבית ) והתומך שלי הוא אל-זובייר בן אל-עוואם .

היה בן דודתו של הנביא " צ'פייה בת עבד אל- מוטליבּ" והוא אחד העשרה שהנביא עליו השלום בישר אותם שאללה יכניסם לגן עדן, והיה אחד השישה שנבחרו למועצת השורה שמונתה לבחור הח'ליף השלישי אחרי רצח עומר בן אל-ח'טאבּ .

אבו בכר אל-צדיק הוא אשר הטיף לו על האיסלאם, וקרא לו להתצטרף לקבוצת המאמינים החדשים, ולימד אותו את הוראות האיסלאם, לכן הוא נחשב מראשוני הצעירים המוסלמים, אז היה בן 12 .

הכופרים במכה עינו אותו, והתעללו בו כדי לחזור בו מן האיסלאם אבל הוא לא נכנע לבקשתם, דודו תלה אותו על הקיר והורה לו לחזור בו, אולם הוא הגיב בכל תוקף שלא יכפור .

ההגירה

אל-זובייר היה מראשוני המהגרים שברחו מרדיפת הכופרים במכה לארץ חבש, שם חי אל-זובייר עם חבריו המהגרים עד שהורה להם הנביא עליו השלום לחזור למכה .

הוא נשא את אסמאא בת אבו בכר לאישה, היא סיפרה לנו את סיפור נישואים אלה, אמרה: אל-זובייר נשא אותי לאישה אז היה עני למדי לא היה לו כסף או רכוש אף הסוס שלו, הייתי מאכילה את הסוס, מביאה מים לבית, אופה לחם אצל שכנות מעם אל-מאדינה שהיו עוזרות לי כי לא הייתי אופה טובה .

היא הוסיפה: אנחנו היגרנו לאל-מאדינה ושם הביתי לעולם בני הראשון עבד אללה, שהיה גם התינוק הראשון למוסלמים באל-מדינה, אחר כך נולד לנו הבן השני מוסעבּ .

אל-זובייר היה להוט להישאר בלוויתו של הנביא מוחמד עליו השלום, אבל הוא לא נהג כמו חבריו לספר את דברי הנביא (חדית'ים), הוא נשאל על כך, וענה באומרו: ליוויתי את הנביא עליו השלום מאז התאסלמתי אבל אני שמעתי ממנו אימרה היא : את מי העביר דברים ממני בשקר מקומו יהיה בגיהינום .

הוא היה הראשון שהפעיל את החרב שלו כדי להגן על האיסלאם, וגם השתתף בכל הקרבות לצד הנביא מוחמד עליו הברכה והשלום .

בקרב בדר היה אל-זובייר בן אל-עוואם אחד הגבורים של האיסלאם, ביום הזה הוא הרג כמה מראשי האויבים של האיסלאם, אפילו הוא הרג את דודו נופל בן ח'וויילד .

בקרב אוחוד הוא הגן על הנביא עליו השלום, והיה אחד הלוחמים שהנביא שלח אותם אחרי צבא הכופרים כדי להדוף כל מתקפה חדשה מקרב אנשי השטן .

ביום החזרה למכה הוא הניף את הדגל של האיסלאם,  וגם בקרב חוניין היה לו תפקיד חשוב .

אחרי מותו של עות'מן בן עפאן הח'ליף השליש נשבע אל-זובייר אימונים לעלי בן אבי טאליב, ונסעו שניהם למכה כדי לעשות "עומרה" ,החליטו לצאת לבצרה שבעיראק כדי לנקום את רצחו של עות'מן בן עפאן, שם פרץ קרב "הגמל" בשנת 36 לפי הספירה האיסלאמית, בקרב הזה נהרג אל-זובייר על ידי עמרו בן גרמוז, שהשליך את הרמח שלו בגוף אל-זובייר בהיותו מתפלל.

אחרי מותו אמר עלי בן אבי טאליב: " אני נשבע באללה ששמעתי את הנביא מוחמד עליו השלום אומר: אל-זובייר בן אל-עוואם הוא שכן שלי בגן עדן " .

זובייר נהרג בשנת 36 לפי הספירה האיסלאמית, אז היה בן 77 .

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s