א-זכאה

א-זכאה או א-זכאת (בתעתיק מדויק: אלזכאה בערבית: الزكاة) היא אחד מחמשת עמודי האסלאם ("ארכאן אל-אסלאם" أركان الإسلام) – המצוות העיקריות באסלאם. המצווה מחייבת את המוסלמי לתרום מכספו לצדקה. כספי הצדקה מיועדים לנזקקים, כמו אלמנות ויתומים, לצורכי הקהילה המוסלמית, למשל הקמת מסגדים או מוסדות חינוך דתיים, ובעת מלחמה משתמשים בהם גם לרווחת החיילים ולצורך פדיון שבויים.

יש להבחין בין שתי מצוות המכונות "זכאה", הראשונה נמנית עם חמשת עיקרי האסלאם ובה עוסק עיקר הערך הזה, ואילו האחרת מכונה "זכאת אל-פיטר" (زكاة الفطر, בתעתיק מדויק: זכאת אלפטר). "זכאת אל-פיטר" היא תשלום לצדקה שבו חייב כל משק-בית מוסלמי בכל יום של חודש רמדאן עבור כל נפש בבית. "זכאת אל-פיטר" נועדה לסייע למשפחות נזקקות לקיים את מצוות רמדאן כהלכתן, ולחגוג כראוי את חג עיד אל-פיטר שבסופו. תשלום "זכאת אל-פיטר" מחייב במיוחד משק בית שבו אחד מבני הבית או יותר פטורים מן הצום ברמדאן מסיבה כלשהי. לגביהם, התשלום לצדקה הוא מעין פדיון של הצום.

א-זכאה, כמצווה הכלולה בחמשת עמודי האסלאם, היא מעין מס המקיים קהילות מוסלמיות דתיות. א-זכאה אמורה להיות המס היחיד המושת על חברי הקהילה המוסלמית, אולם במדינות המוסלמיות המודרניות נהוגים כמובן גם מסים אזרחיים שתפקידם לקיים את מנגנון השלטון האזרחי. במדינות מוסלמיות, השלטון האזרחי אינו מתערב בדרך-כלל בגביית א-זכאה. מקורה של א-זכאה בתפיסה כי חלק מהחובות הדתיות המוטלות על הקהילה המוסלמית הוא דאגה לנזקקים ולשירותים דתיים וחברתיים כגון: מזון, ביגוד, חינוך, דיור ועוד.

בראשית ימי האסלאם נקבע כי המאמינים ישלמו עבור א-זכאה על כל הרכוש שברשותם ובצורה גלויה. לאחר מכן, לאחר שהבינו כי בכך נוצר לחץ לא בריא על המאמינים, ולאחר שהקהילה גדלה באופן משמעותי, נקבע שיש דברים שעדיף שיהיו נסתרים, על הנותן להחליט על מה לשלם וכמה.

הזכאים לצדקה נמנים עם שמונה קטגוריות:

1. עני ("פקיר" فقير)
2. מסכן ("מסכין" مسكين)^[1]
3. גובי המס (כלומר, תשלום משכורתם של גובי א-זכאה עצמם)
4. מתאסלמים חדשים
5. שבוי/עבד המעוניין לפדות את עצמו
6. בעלי חובות
7. לוחמי ג'יהאד
8. הנוסעים בדרכים

צדקה בקוראן

	…המעשים הטובים הם נחלת המאמין האלוהים וביום האחרון ובמלאכים ובספר הנביאים, והמעניק מרכושו על אף היותו אהוב עליו, לקרובי המשפחה והיתומים והנזקקים ולהֵלך בדרכים ולקבצן, ולשחרור עבדים; והמקיימים את התפילה והנותנים זכאת…-כל אלה, אמת בפיהם והם היראים
סורת אל-בקרה, איה 177.

למרות הכתוב זהו אינו האיה העיקרית, הפסוק העיקרי, שאליו מפנים בדיונים אודות צדקה.

פסוק הזכאת הוא בסורה 9, 60: בפסוק זה מוגדרים מקבלי הזכאת באופן ברור:

	כספי הצדקהנועדו רק לעניים ולנזקקים ולמופקדים עליהם, ולאשר יש לקרב את לבו (לאסלאם), ולשחרור עבדים, ולכורעים תחת נטל חובות, ולמען אלוהים, ולהלך בדרכים. כל ציווה אלוהים, ואלוהים יודע וחכם.